נשא המגיד מלובלין את משלו: מעשה באדם שנסע לחפש את מזלו במדינת הים ואכן הצליח ה' דרכו והא התעשר עושר רב. כאשר חזר לביתו ערכו לו קרוביו מסיבה וקבלת פנים מפוארת. כטוב ליבו אמר העשיר: ה' חנני בעושר רב ואני מבקש לחלוק אותו עמכם. יביע כל אחד את בקשתו ואשתדל למלאה. הקרובים שמחו ואמרו כי הם יתייעצו עם עצמם ועם נשותיהם וישיבו אותו דבר. ואכן לאחר כמה ימים שבו וכל אחד בקשתו בפיו: זה ביקש לעבור לדירה גדולה יותר, זה ביקש לפתוח עסק, וזה לשלם את חובותיו.

 

ביניהם התהלך עני מרוד דל ואביון. בביתו המט ליפול אין לחם לאכול, אין בגד ללבוש, אשתו חולה, וחובותיו עצומים. על מה יבקש? מה הוא הדבר הנחוץ לו ובעצם מה לא נחוץ לו?

 

מה עשה הלך אל ביתו של העשיר עמד מתחת חלונו ונשא קולו בבכי.

 

נזעק העשיר ושאל: "מה קרה? מדוע אתה כה בוכה? למה אתה זקוק?

 

ענה העני: "מה אומר ומה אדבר. הריני בוכה ואתה תפרש את הבכי כרצונך. כל פירוש שתיתן יהיה נכון. תפרשו לדמי רופאים ותרופות – אני זקוק להם. תפרשו ללחם לאכול – אני זקוק לו, תפרשו לבגד ללבוש – אני זקוק לו. תפרשו לבית לגור בו- אכן אין לי בית, תפרשו לתשלום חובותי – יש לי חובות גדולים וכו', מה אפרש ומה אבחר? הריני בוכה ואתה תבחר..

 

זהו פירוש הפסוק "ה' שמעה בקולי תהינה אזנך קשובות לקול תחנוני". אנו בוכים ומשמיעים קול שוועה בלי מילים, ומה שתפרש אתה, רבונו של עולם – יתפרש כנכון.

 

[שערי ארמון]