בנזיר בוטו

הרמב"ם מצביע על כך כי כל אנשי השררה, פולטיקיאים במינוחים מודרניים הנם אנשים שחייהם אינם חיים. כאשר אדם שואף להגיע אל מנעמי השלטון, אל השררה, אל הכח והשליטה בזולת הוא לא לוקח בחשבון אלמנט בסיסי אחד: קנאתם ורדיפתם של האנשים סביבו.

אנשי החצר, פוליטיקאים צעירים או סתם עיתונאים עם רצון פרסום, מסוגלים על ידי פעולות הנובעות מתוך דחפים כבירים של קנאה, פרסום, וכח, להעמיד את הפוליטקאי שהגיע לפסגה באיום קיומי. הרצון של אותם אנשים מתועל לעתים לנתיבים של הצקות ומטרדים מילוליים בלבד, אולם לעתים הדרישות הביקורות והדחפים הופכים לאיום קיומי.

לאורך ההיסטוריה כולה אפשר לציין מלכים, קיסרים, מנהיגים ואנשי שלטון שנרצחו בדם קר בידי אנשים שהיו לפעמים קרובים אליהם ביותר כמו בני משפחה אב ובן וכו'. אין ספק שאילולי תאוות השלטון השאיפה לכח וניצוצות השררה לא היה עולה על דעת מי מהם לרצוח או לפגוע ברעהו. המקרה האחרון של בנזיר בוטו מנהיגת האופוזיציה בפקיסטאן ממחיש זאת בדרך מצמררת.

בנזיר בוטו היתה מנהיגה פאקיסטנית גולה שחיתה שנים רבות מחוץ למדינתה. לפני זמן קצר הגיע להסכם עם המנהיג הנוכחי של פאקיסטאן על חזרתה לארצה. ההסכם הזה מן הסתם לא מצא חן בעיני כמה אנשים [לא ברור עדיין מי], ואך דרכה כף רגלה של המנהיגה השבה נעשה ניסיון התנקשות בחייה שבעקבותיו נהרגו מאה חמשים אנשים. אותם מאה חמשים אנשים שמתו "לחנם" - שכן באותה התנקשות נצלה בוטו - [ונרצחה חדשים ספורים לאחר מכן], מתו כפונקציה ישירה של "שנא את הרבנות", בגלל כח השלטון השררה והדחפים ההרסניים שיוצר כח השלטון בבני האדם

1977 :   בגין לשלטון.
1983 :   אני לא יכול יותר...

אכן, הסכנה שעליה מצביע הרמב"ם אינה רק סכנה קיומית נוסח רציחות והתנקשויות. גם מצבו הנפשי של המנהיג עשוי להיות קשה לאין ערוך. האחריות הכבדה וכח ההכרעה שמוטל עליו, כאשר מנגד נמצאים האופוזיציונרים, העיתונאים, מערכת המשפט, ולמרבה האירוניה לפעמים גם האנשים המקורבים ביותר, המחפשים בכל דרך להרע לבקר להשמיץ למצא טעויות בכל פעולה, עלולים גם עצביו של האיש החזק ביותר להתערער.

בהקשר לכך אפשר להיזכר באחד ממנהיגיו הדגולים של העם היהודי בחמשים השנים האחרונות. מנחם בגין. בגין שהיה נערץ על העם וחתם על הסכם השלום ההיסטורי, נכנע ללחצים מבית ומחוץ שהופעלו עליו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב1982 והתפטר מראשות הממשלה. בגין, ללא ספק יכל –אובייקטיבית- להמשיך להנהיג. הוא עמד בראש האצ"ל היה בכל מלחמות ישראל  והיה דמות דומיננטית בכל הצמתים החשובים בתולדות המדינה. אולם הלחץ, הביקורות והטרוף שהשתולל מסביבו, ערערו את בריאותו, דיכאו את נפשו, והוא הסתגר בביתו והודיע בפעם האחרונה: "אני לא יכול יותר".