ללמוד וללמד | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

פרק ד, משנה ה

רבי ישמעאל בנו אומר: הלומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד.

והלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.

 

מן חלקה השני של המשנה מתבהרת תחילתה: הלומד על מנת לעשות, כלומר לא לימוד תיאורטי, אינטלקטואלי טהור, אלא לימוד לצורך השמה, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

 

מכאן שראשיתה של המשנה: הלומד על מנת ללמד, עוסקת במי שמתכוון ללמוד רק לצורך הוראה, ללמד אחרים, אולי לשם פרנסה, אולי כסוג של הנאה פדדוגית, ומכל מקום לא כדי 'לעשות'.

 

מדוע אם כן מגיע לו שכר עד ש'מספיקין בידו ללמוד וללמד'?

מסתבר אם כן, שהגמול אותו מציב רבי ישמעאל בתחילת המשנה אינו בהכרח גמול חיובי. להיפך, הוא סוג של עונש.

 

אדם המבקש ללמוד רק על מנת ללמד, יצליח בכך, ולא יגיע לעולם אל מעבר לכך. דומה הוא לאותם סטודנטים נצחיים לרפואה שלעולם לא יצליחו להיות רופאים, אלא יגיעו בשיאם לדקלום מושלם של החומר והעברתו לאחרים.

הפנמה, שלא לומר השמה של הטקסטים אותם שיננו, לא תעלה בידם. גם אם ירצו.

 

ולמה לא ניטלת ממנו גם היכולת 'ללמד', כלומר שיוותר רק 'לומד'? כ העולם לא מתנהל באופן חסר היגיון. מי שילמד כדי ללמד – ילמד בסופו של דבר. זוהי מהותה של הבחירה, ולפי תפיסת היהדות, האלוקים לא מתערב באינרציה הטבעית של העולם.

 

יחד עם זאת, כאשר אדם לומד על מנת לעשות, זוכה הוא לשכר מן השמים, והוא לא מצליח רק לעשות כפי שהוא ציפה. הוא גם מצליח ללמד, והוא גם מצליח לשמור – לשמר את כל אשר למד. באדם כזה מתגלות יכולות בלתי טבעיות, כמו אנשי אשכולות רבים המוכרים לכולנו, המצליחים לחלוש על תחומים רבים, באופן שלמתבונן מן הצד נראה הדבר כמעט לא טבעי.

 

לאדם כזה 'ניתנת דחיפה', עזרה מן השמים, שאולי נראית כטבעית והולמת את כישוריו, אך למעשה מדובר בסיוע אלוקי למי ששנה כדי ליישם באמת ובתמים את מה שלמד.