גופו מכובד על הבריות | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

פרק ד משנה ו

רב יוסי אומר, כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות.

מי שמכבד את התורה, יזכה לכבוד כבר בעולם הזה – 'גופו מכובד על הבריות', ולהיפך המחלל את התורה, ינחל ביזיון, כך בפשטות נהוג לפרש את המשנה.

 

אלא שמילה אחת, החוזרת פעמיים בדברי המשנה – מציקה מאד: "'גופו".

מי שמכבד את התורה יהנה מכך ש... הגוף שלו יכובד? הגוף יכובד? כבוד מוענק בגין אישיות ייחודית, פועל נדיר, חזון מרשים, מי מכבד בכלל גוף? האם לכך מטיפה המשנה, לכיבוד גוף האדם, בעקבות כיבוד התורה?

כדי להבין את דבריו של רבי יוסי בן חלפתא, יש להתחקות אחר הימים, התקופה בה נאמרה הוראה זו.

 

רבי יוסי היה תנא בדור הרביעי לתנאים. באותן שנים שלטה רומי בישראל ואדריינוס הקיסר אסר על 'סמיכת חכמים' מתוך מחשבה כי ביטול הכשרת ומינוי חכמים חדשים בישראל תותיר את העם כצאן ללא רועה, וכך יהיה קל יותר להטמיעו בתרבות הרומית. למרות מאמציהם של הרומים הצליח רבי יוסי ביחד עם ארבעה חכמים נוספים להיסמך על ידי רבי יהודה בן בבא, כאשר רבי יהודה משלם על מעשה זה בחייו [ראה המעשה במלואו במסכת סנהדרין דף יד].

 

מה היתה התרבות הרומית? רומא, ממשיכתה האימפריאליסטית של יוון, לא נתנה מקום ל'תרבות הגוף' כמו אחותה הגדולה, אך חשיבותו של היופי הפיזי, החובה לעסוק בספורט, וההבנה כי 'גבר' מוכרח להיראות בנוי לתלפיות, איפיינה את גם את העם באיטליה. יופי צריך לזכור, הוא תוצר תרבותי שרירותי שמשתנה מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. וכאשר הרומאים השתלטו על יוון, הם אימצו גם את תרבות העם היווני ביחס ליופי.

 

זו הסיבה איפא, מדוע אצל הרומאי, טיפוח הגוף, חשיבותו, ויפיו היו אלמנטים מרכזיים בזהותו האישית והחברתית. רק שהתרבות הזו עשויה היתה, ושמא כבר חלחלה לרבים מבני ישראל. הצעיר הישראלי גילה לפתע כי למשנה חשיבות יגיע אם יפאר את גופו, יקדיש את חייו לספורט, ויטפח את מרכיביו הפיסיים.

 

רבי יוסי מזהה את המגמה המסוכנת הזו והוא אומר לשומעיו: אם תכבדו את התורה, גם גופכם, זה שאינו נראה כמו זה של האל היווני אפולו, או של הלוחם המיתולוגי אכילס יהיה מכובד. אדרבה, המראה של אדם שמצחו חרוש קמטים, ובריאותו הפיסית אינה בראש מעייניו – הוא זה שמזכה בכבוד. שכן בעולם מתוקן, גוף כביר, שרירי, סימטרי, גם זה הכולל 'ריבועים בבטן', אינו זה שזוכה לכבוד.

 

דמויות מופת, גם מן המאה האחרונה כמו הרב אברהם ישעיהו קרליץ – ה'חזון איש', או פרשנית התנ"ך נחמה ליבוביץ, לא זכו בגוף מרשים במיוחד, אך הערכה לה זכו, דווקא בשל הקדשת חייהם לרוח והעדר האכפתיות לגוף הטפל, לא נפלה, ואף גברה על הכבוד לו זכו שרירנים בעל מסוקס.

 

מעתה נקרא את המשנה כך:

המכבד את התורה, [אפילו] גופו [הופך להיות] מכובד על הבריות.