רבי יוסי דמן יוקרת | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

מספרת הגמרא במסכת תענית: לרב יוסי שהגיע מן העיר יוקרת היה תלמיד בשם רבי יוסי בר אבין. באחד הימים נטש התלמיד את רבו והלך ללמוד תורה אצל רב אשי. בשיעור, כאשר רב אשי אמר הלכה, העיר רבי יוסי בר אבין הערה, ורב אשי שלא הכירו הסב את תשומת ליבו שאת אותה הערה כבר אמר חכם בשם רבי יוסי בר אבין. רבי יוסי בר אבין מיהר לומר לרב אשי כי הוא עצמו רבי יוסי בר אבין, ורב אשי העיר לו שוב: האם אינך לומד תורה אצל רבי יוסי מן העיר יוקרת?

 

ענה לו רב יוסי בר אבין: רבי יוסי דמן יוקרת לא ריחם על בנו ועל בתו, ואם כן כיצד אצפה כי הוא ירחם עלי?! למה התכוון רבי יוסי בר אבין? הגמרא לא משאירה אותנו בחוסר וודאות והיא מספרת: באחד הימים עבדו פועלים אצל רבי יוסי מן העיר יוקרת. מזונותיהם של הפועלים בשעת עבודתם מוטלת היתה על בעל הבית. רבי יוסי מיוקרת התעכב מלשוב לביתו והפועלים נותרו רעבים. עמד בנו של רבי יוסי מיוקרת ואמר לעץ התאנה שבחצר: "תאנה תאנה הוציאי פרותייך", ואכן ארע נס והתאנה חנטה פגיה באותו רגע. כאשר הגיע רבי יוסי מיוקרת לביתו, התנצל בפני פועליו והסביר להם כי הוא היה עסוק במצווה. הפועלים הרגיעו אותו והסבירו לו כי בנו כבר דאג להם למזון באמצעות נס מופלא. שמע רבי יוסי את הדברים ואמר: "אתה הטרחת את קונך לשנות גדר הטבע, כך גם אתה תיאסף שלא בדרך הטבע, כלומר קודם זמנך", ואמנם הבן מת קודם זמנו.

 

גם לגבי בתו של רבי יוסי מופיע סיפור מצמרר. לרבי יוסי מיוקרת היתה בת יפהפיה באופן מיוחד. באחד הימים מבחין רבי יוסי באדם המנסה לעקור את העצים שבגדר המקיפה את הבית. רבי יוסי ניגש אליו ושאל אותו מה הוא עושה. האיש ענה: "אם לשאת את הבת היפה איני יכול, לפחות אזכה ליהנות מיופיה". הצטער רבי יוסי ואמר לבתו: "אם מצערת את את בני האדם, מוטב שתשובי לעפרך", ואמנם מתה בתו של רבי יוסי מיוקרת. זו הסיבה, אמר רבי בר אבין לרב אשי שעזבתי את מקום לימודי אצל רבי יוסי מיוקרת ובאתי לאן, שכן הקפדתו היתירה של רבי יוסי קשה עלי.

 

לאחר שני סיפורים אלו מוסיפה הגמרא סיפור נוסף על רבי יוסי מיוקרת. ברשותו של רבי יוסי היה חמור אותו היה משכיר לאנשים למלאכת יומם. בתום היום היו השוכרים מניחים את שכרו של רבי יוסי על החמור ושולחים אותו לביתו. אלא שהחמור לא היה זז ממקומו אם הכסף שהיה מונח על גבו היה עודף מעט על הכסף עליו סוכם מראש. הגמרא מספרת כי באחד הימים הניחו שוכרים את סכום השכירות המדוייק על גבו של החמור, אך החמור בכל זאת לא זע ולא נע. ניסו השוכרים להבין את פשר התעלומה עד שגילו כי אחד מהם שכח את סנדליו על גבו של החמור. החמור חש שהוא נושא על גבו רכוש שאינו שייך לבעליו ובאינטואיציה המיוחדת שלו ידע שלא לזוז.

 

האם יש מכנה משותף לשלשת הסיפורים הללו? נדמה כי בשלשת הסיפורים עולה בבירור דמותו של רבי יוסי מיוקרת כאדם ישר דרך באופן כמעט מוקצן, היודע היטיב את חובתו בעולמו, ואינו מוכן לסטות כמלא נימה מאמונתו, ומדרכו. רבי יוסי לא רק מאמין בדרכו, אלא הוא גם בצורה הזו עד שכל צורה אחרת נראית כלא רלוונטית בעיניו. כאשר בנו של רבי יוסי מייצר נס שלא לצורך, חוטא הוא לתפיסתו של אביו הרואה את חובתו של האדם בעולמו באופן ובדרך מאד מסויימת. העולם מתנהל על פי הטבע, וכל סטייה מדרך חיים זו – אינה מילוי המשימה בגינה נשלח האדם לעולם. אם האדם לא ממלא את הפונקציות המסויימות אליהם נשלח, אין לו כל סיבה להיוותר בעולם. זו הסיבה שבתו שגורמת צער לבני האדם מאבדת את זכות קיומה. היא לא ממלאת את ייעודה, או ליתר דיוק היא מקלקלת אותו.

 

אמירתו של רבי יוסי אינה קללה או עונש, שהרי הבת לא חטאה, ובוודאי שאין היא אשמה ביופיה הנדיר, אלא שבעקבות התגנבותו של הגבר המציצן, מבין רבי יוסי כי בתו לא ממלאת את הייעוד אליו נשלחה לעולם שבוודאי אינו כולל 'צער הבריות'. גם החמור שינק את האינטואיציות המופלאות שלו שלא לישא על גבו ממון שאינו שלו, שייך לתימה הזו. נטילת כסף לא כשר היא היפך ההתנהלות השלימה בעולם, והחמור, לא משתף פעולה עם כך. גם כאן, לא מסופר שהחמור נער וכעס או שרבי יוסי החזיר את הכסף, אלא הדגש הוא על הפעולות היומיומיות, על אינרציית החיים - כמו צעידה בדרך המוכרת חזרת אל בית אדונו, שהן לא תתרחשנה כל עוד לא שב הכסף לבעליו החוקיים.