הלכה ואגדה | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

הגמרא במסכת סוטה דף מ מספרת: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא [נקלעו למקום מסויים],

רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא [רבי אבהו דרש בדברי אגדה, ורבי חייא דרש בדברי הלכה עמוקים]. שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו [עזבו כולם את דרשתו של רבי חייא לטובת דרשתו של רבי אבהו]. חלש דעתיה [של רבי חייא, שנפגע מנטישת הציבור].

אמר ליה [רבי אבהו]: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין, לא על זה שמוכר כל מיני סדקית? כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר [עד אותו יום, נוהג היה רבי חייא ללוות את רבי אבהו לאכסנייתו כדי לכבדו, לפי שהיה מקורב רבי אבהו לבית הקיסר], ההוא יומא אלוויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה [באותו יום ליווה רבי אבהו את רבי חייא לאכסנייתו כדי לכבד אותו ולפייסו], ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה [לא התיישבה דעתו של רבי חייא מנסיון פיוסו של רבי אבהו].

 

סיפור זה מאופיין בשני רבדים - הערכי והאישי, ולאורך כל שלביו, נדמה כי חלים מעברים בין שני המישורים הללו, כאשר רבי אבהו מנסה לפייס את רבי חייא ולהציב בפניו מענה על שני היבטים אלו.

 

רבי חייא דורש בדברי הלכה עמוקים והוא לא יכול שלא להבחין בנטישה ההמונית של הקהל לבית המדרש הסמוך, שם דורש רבי אבהו. רבי חייא נפגע. מדוע? האם היתה כאן פגיעה אישית? או שמא נפגע הוא בשם 'ההלכה' שלא מהווה מוצר אטרקטיבי בעיני הציבור שמצידו מעדיף כנראה סיפורים ואגדות?

 

רבי אבהו ממהר לפייס את חברו והוא מציב בפניו משל מעט משונה: שני מוכרים מגיעים אל השוק. האחד מוכר אבנים טובות השוות מליונים, והשני מוכר מיני סדקית – מחטים ומסרקים. הקהל מגיע באופן טבעי אל מוכר הסדקית. עד כאן המשל. והנמשל? אתה רבי חייא מוכר אבנים טובות, לאנשים אין את היכולת לקנות אותם, אני לעומת זאת מוכר סדקית הקלה להבנה, ולאנשים יש את האפשרות לרכוש אותם.

 

זוהי כך נראה, בפשטות, כוונת דבריו של רבי אבהו. אלא שאם כך, משתמע מדבריו של רבי אבהו, שדברי האגדה אותם מסר אינם אלא 'סדקית', כלומר מוצר פשוט וכמעט חסר ערך, בטח לעומת דברי ההלכה העמוקים השווים הון רב. האם לכך התכוון רבי אבהו? האם אכן לטעמו דברי אגדה הינם מוצר זול אותו ניתן לרכוש בקלות יתירה? קשה להאמין. גם רש"י בפירושו לגמרא כותב: "ולהפיס דעתו היה אומר כן", כלומר גם רש"י מבין שהמשל הזה אינו אלא סוג של פיוס, אך אין הוא נכון אובייקטיבית.

 

מכל מקום, רבי אבהו לא מסתפק בהמשלת המשל העונה על ההיבט הערכי, כלומר על ההבדל המהותי בין דברי הלכה לדברי אגדה, אלא גם מנסה לפייס את רבי חייא ברמה האישית. הוא מלווה אותו אל אכסנייתו – אקט אותו היה עושה רבי חייא עד אותו יום, אלא שכל זה לא עוזר ורבי חייא חש עדיין פגוע. מדוע? האם היתה הפגיעה אכן כה עמוקה? נקודה נוספת הצריכה בירור: גם אם רבי אבהו לא התכוון להשוות באמת את דברי האגדה וההלכה לאבנים טובות וסדקית, יש מן הצדק הסוציולוגי בדבריו: לאנשים קל יותר לקלוט דברי אגדה מדברי הלכה. זו היא העובדה החברתית היום, והיא היתה נכונה מסתבר גם אז. מדוע רבי חייא לא מקבל את הטיעון הזה, לפחות בהיבט האישי?

 

מי אוהב את צ'יקובסקי?

אחד מהסוציולוגים הגדולים של המחצית השניה של המאה העשרים היה פייר בורדיה. בורדיה כמו מרקס בזמנו דיבר על הבדלים מעמדיים המרכיבים את החברה אלא שלהבדיל ממרקס, הפערים אינם רק כלכליים לטעמו, אלא בעיקר תרבותיים. בני המעמד הגבוה קובעים כי צורת חיים מסויימת נחשבת יותר, והמעמד הנמוך מקבל את הדפוס הזה כמובן מאליו. בורדייה מביא דוגמא כך את מערכת החינוך, שדה האמנות, האוכל, ועוד.

 

אציין דוגמא משדה האמנות: מקובל, כי רק היצירות אותם לא קל לרכוש נחשבות לבעלות ערך מוזיקלי, או אמנותי. לצפות בסרט בורקס עם מוטיבים בין עדתיים מבדרים כולם מסוגלים, קל 'להתחבר' אליהם וגם האיש הפשוט ביותר עשוי לאהוב אותם. לצפות וליהנות מ-בלט אגם הברבורים של צ'ייקובסקי למשל, יש לעמול קשה ולרכוש את טעמו המשובח. כך גם בתמונה של פיקאסו, באוכל, מוזיקה, היחס לדמויות סמכות וכו'. לא כולם מסוגלים לרכוש את ההון הזה, ולעבור את המסע המפרך שיוביל אותם להנאה מיצירה מוסיקלית למשל, ולכן רק בעלי המעמד המסויים שלדידם צ'יקובסקי – אותו רוכשים רק לאחר מאמץ - הוא דוגמא לערך תרבותי, יוותרו בראש ההיררכיה. שאר החברים יקבלו את הקביעה של הקבוצה הבכירה ויחיו לפיה.

 

בחזרה לרבי חייא ורבי אבהו. לאחר שרבי אבהו מבחין שרבי חייא נפגע הוא ממשיל לו את משל הסדקית והאבנים הטובות, רבי חייא שומע במשל הזה, אמירה פנורמית יותר. לדידו, רבי אבהו בעצם אומר, שהמצב כיום הוא שהלימוד ההלכתי, העמקה הפלפולית הפכו להתנהגות המאפיינת את בני המעמד העליון, קבוצת העילית של החברה היהודית – תלמידי החכמים. האנשים הפשוטים מקבלים כמובן מאליו את העובדה כי הם  לא מסוגלים ליהנות מטעמו המשובח אך הקשה להשגה של הפלפול ההלכתי. בין תיאור מצב זה למשל האבנים טובות והסדקית קיימת איפא הלימה מובהקת. לאבנים טובות אין כל ערך אובייקטיבי מלבד ערכם השרירותי התרבותי על ידי בני קבוצה מסויימת. אין באמת מה לעשות עם אבן נדירה, או עם פיסת זהב. לברזל, או לצורך העניין לסדקית יש ערך פרקטי יותר. אלא שבני האדם קיבלו את קביעתם של בני המעמד העליון שבחרו להפוך את האבנים הטובות והמרגליות לחפץ יקר ערך שרכישתו אינו דבר של מה בכך. לאחר הפנמת הנורמה הזו, נותר אכן שדה מכירת האבנים הטובות רק לקבוצה מצומצמת השייכת למה שמכונה 'העשירון העליון'.

 

 דבריו של רבי אבהו אם כן עשויים לנחם את רבי חייא, אך הם גם מהווים סוג של קובלנה. ייתכן שרבי אבהו התכוון אליה וייתכן שרק רבי חייא שמע אותה. לימוד ההלכה אינו דבר הקשה אובייקטיבית. גם אם הוא דורש מאמץ רב יותר מלימוד אגדה, אין סיבה שהמון העם לא יתאמץ קצת וינסה להבין את הדברים. בסופו של יום, ללימוד ההלכה ערך פרקטי גדול יותר מלימוד האגדה. במשל הסדקית והאבנים הטובות, לימוד ההלכה, מקביל יותר לסדקית, אתה ניתן לעשות שימוש יומיומי. מדוע בכל זאת העם נטש את דרשת רבי חייא? מפני שהוא הורגל שלימוד ההלכה שייך לבני המעמד העליון. הוא מראש וויתר עליו, והותיר אותו לקליקת תלמידי החכמים. רבי חייא אם כן מזהה כי הם ניצבים בפני שבר או לפחות פתלוגיה חברתית, ומכאן צערו העמוק.

 

באך בשפת ההמון

יחד עם זאת ייתכן מאד שרבי חייא הבין, או לפחות חשב, כי גם אם העם התרגל ליהנות רק מטעמה המתוק של האגדה, הרי שהוא צריך היה לנסות ולהעביר את שיעור ההלכה בשפה שגם הם יבינו. אם הוא לא הצליח, הרי שהוא לא מדבר את השפה העדכנית. כשרבי חייא מפנים את זה הוא רואה בכך כישלון אישי, הוא נשבר, ודעתו לא מתיישבת גם כשרבי אבהו מלווה אותו עד לאכסנייתו.

 

הרציונאל העומד מאחורי תפיסה זו הוא שגם הגות פילוסופית עמוקה ניתן להפוך למוצר צריכה המוני אם רק עושים זאת בכלים הנכונים. פסרי עיון ומחקר היו בשנים האחרונות לרבי מכר היסטריים, לא פחות, ואולי גם יותר מספרות פרוזה פופולארית. הסיבה: הגשה נכונה, בשפה עדכנית.

 

בגמרא במסכת תענית מסופר כי חוני המעגל נרדם ל-70 שנים וכשהתעורר וגילה שאנשים לא מכירים אותו ביקש מהאלוקים למות מה שאכן קרה. בספר המרחשת מבקש להסביר את התמיהה המתבקשת: וכי מפני שלא הכירו אותו הוא ביקש למות? האם הוא לא יכול לנסות לייצר קשרים חדשים? התשובה היא שחוני המעגל, אחרי תרדמה של שבעים שנים תפס כי האנשים מולו לא מדברים בשפתו. הסלנג אחר, השיח שונה, זווית הראייה מגיעה ממקום שהוא לא מכיר והוא הבין כי על הפער הזה הוא כבר לא יוכל לגשר, את התהום הזו הוא לא יוכל לחצות. הוא לעולם כבר לא יוכל לדבר בשפה של הצעירים. זו פשוט לא שפת האם שלו, ולהתחיל ללמוד אותה בגיל הזה, כנראה היה כבר מאוחר. והא ביקש מה' שיקח את נפשו שכן בעולם כזה הוא לא יכול לחיות.