בסיפור, אליגוריה, קצרה ויפה זו מונחים כל כך הרבה מסרים, שלעתים נדמה, כי בכל קריאה חוזרת בסיפורון הקצר הזה מתגלים רבדים נסתרים ועמוקים יותר. עומד אדם בתוך שדהו ומשליך ממנה אבנים ושאר אשפה, החוצה אל רשות הרבים. למה הוא עושה את זה? כי הוא גס רוח וחסר רגישות חברתית מינמלית. עובר שם במקרה חסיד. הוא מבחין במעשיו של המשליך והוא צועק 'ריקה'! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך - כלומר מרשות היחיד שכעת היא עדיין ברשותך אך איש לא יכול לערוב כי היא אכן תישאר שלך, לרשות שלך -  כלומר לרשות הרבים שתישאר תמיד [גם] שלך?

 

מדוע צועק עליו החסיד ומכנה אותו בכינוי כל כך קשה – ריקה, זאת אומרת איש ריק ללא כל תוכן? מפני מה הוא לא מסביר לו את חומרת מעשיו בעדינות ובאדיבות כפי שהיינו מצפים מחסיד? ולבסוף, מדוע משתמש החסיד בתוכחה בעלת סמנטיקה כה מפותלת, רשות שלך, ורשות שאינה שלך, די לו אם היה אומר לו כי הוא פושע, מסכן את הציבור וחורג מכל נורמה מוסרית.

 

נדמה כי ניתן לקבוע בוודאות, כי כאשר ראה החסיד את האיש עומד בשדהו ומשליך ללא הבחנה אבנים ממנה החוצה אל רשות הרבים, הבין מיד כי לפניו ניצב אדם שאיבד מזמן כל חוש חברתי מינימלי. הוא אדם נטול אינטליגנציה רגשית ומעשיו כולם סובבים סביב עצמו וסביב רכושו בלבד. לאיש כזה, שעומד ומשליך אבנים בלי משים אל המרחב הציבורי לא יועילו כל תוכחות, גערות וצעקות. למעשה הוא ישכח אותם ברגע שהם יגיעו לאזניו. גם כעת כשהחסיד מנסה להעביר לו מסר מורכב מעט, הוא מלגלג וצוחק מדברי החסיד. ועם זאת הצעקה 'ריקה' בשילוב המסר המורכב פעלו משהו. הם חדרו אל תאי הזיכרון לטווח ארוך של אותו ציניקן ונותרו שם מוכנים ליציאה כשיגיע הגירוי הנכון.

 

והגירוי הגיע. יום אחד כשאותו בעל שדה יורד מנכסיו והוא מוצא את עצמו מהלך ברשות הרבים, הרשות היחידה שבו עדיין יש לו זכות כלשהיא, הוא נתקל באבנים שהוא עצמו השליך, וכאילו מתוך חלום הוא נזכר במלים המשונות שאמר לו איזשהו חסיד לפני כל כך הרבה שנים "מדוע אתה משליך אבנים מרשות שאינה שלך לרשות שלך". הוא נזכר בלעגו המושחז מהדברים המשונים הללו, אבל כעת, כשהאבנים שלו עצמו, פוצעים את רגליו, מהדהדת הקריאה 'ריקה' באזניו שנית, והמסר המורכב מקבל כעת משמעות אופרטיבית חדה וכואבת, ומכאן קצרה הדרך למסקנה: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, לרשות שלך.