בבבל חי לו יהודי זקן אחד. את הידיעה המרעישה הזו מיהרו תלמידיו של רבי יוחנן להעביר לידי רבם. ואכן דומה כי מדובר ללא ספק ב'אייטם' חדשותי מן הדרגה הראשונה, סקופ אמיתי: בכל בבל אין כל יהודי שהגיע לגיל זקנה מלבד יהודי אחד המהווה אטרקציה של ממש. ואכן רבי יוחנן שיודע את בסיסה של התופעה תמה ואומר, כיצד ייתכן הדבר, הלא בהבטחה לאריכות ימים נאמר במפורש כי היא מוגבלת 'לאדמה אשר נשבע ה' לאבותיך', ובבל לא נכללת כמובן בתנאי זה. כששמע רבי יוחנן כי הזקן מקפיד על הופעה תמידית מוקדמת בבית הכנסת מתיישבת עליו דעתו והוא אומר, אם כן, זה מה שהחזיק אותו איפא כל כך הרבה שנים.

 

אלא שהכרה זו של רבי יוחנן לא לגמרי ברורה. מה בכך שאותו סב יהודי הקפיד על ביקור בבית הכנסת, הלא סוף כל סוף, הוא חורג מאותה הגבלה אלוקית של 'על האדמה אשר נשבע ה''? ואם ננסה לומר כי זכות המצווה עמדה לו, צריך עדיין להבין מדוע נטפל רבי יוחנן דווקא למצוות 'השכמה לבית הכנסת', הלא סביר להניח כי אותו יהודי ישיש וכשר היה גם מקפיד על שמירת שבת, מזון כשר, ציצית, וכן הלאה. האם מצוות אלו 'שוות' פחות? גם רבי יהושע שמובא כאסמכתא להנחה זו של רבי יוחנן מזהיר את בניו כי יקפידו על תפילה בבית הכנסת כדי שימיהם יאריכו, האם לא יכל רבי יהושע למצא עוד מצוות חשובות העשויות לסייע בתוחלת חיים ארוכה?

 

לצורך הבנת הדברים יש להעיר הערה נוספת. רבי יוחנן שומע על זקן יהודי החי לו בבבל. ידיעה זו נראית לו בלתי אפשרית, שכן כבר נאמר וכו', אולם אין כל התייחסות מצידו לזקני אומות העולם. האם לא היו בבבל ישישים נכריים? קשה להניח. על אותם זקנים בוודאי לא נאמרה אותה ברכה כי 'ימיהם יאריכו על האדמה אשר נשבע ה'' וכו', הם גם בטח לא היו משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ובתי מדרשות. כיצד הצליחו איפא אותם מבוגרים נכריים להאריך ימים?

 

נדמה כי בהבטחה של 'למען ירבו ימיכם.. על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם' מונחת אמת פסיכולוגית גדולה. כאשר חיים יהודים בארצם, באדמתם, תחת רבונות יהודית וממשלה ישראלית, או בלשון המקרא: 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', מקבלים חייהם 'איכות חיים' טובה ומשופרת, שלווה ונוחה, נטולת דחקים לחצים ורדיפות, והם מתארכים ממילא. זוהי מהותה של ההבטחה 'למען יאריכון ימיכם על האדמה' – שלכם. המחלות הפיזיות הרבות הנובעות כידוע מכשלים במערכות הנפשיות והפסיכולוגיות הם תוצאה ישירה של חיים הנתונים תחת מכבש של לחצים, חרדות, ותעוקות נפשיות כפי שידוע לנו מהשדה הנרחב הנקרא 'הפיזיולוגיה של ההתנהגות'. כשרבי וחנן שומע על זקן יהודי החי לו בגלות בבל האיומה הוא משתאה ושואל, כיצד הצליח האיש, נפשית, וממילא פיסית, לשרוד כל כך הרבה זמן, הרי הוא לא חי בארץ ישראל משוחרר מכל עול ודאגה. על הזקנים הנכרים אין רבי יוחנן שואל. הוא מבין כי הם בארצם שלהם, חיים אכן 'תחת הגפן ותחת התאנה', אך אותו גולה יהודי מהווה אכן חידה פסיכופיזיולוגית.

 

כשמספרים לרבי יוחנן כי אותו זקן נהג להשכים ולהעריב לבתי מדרשות, הוא נרגע ומבין. לאותו ישיש יש סדר יום רוחני מוקפד, עליו הוא אינו מוותר. כאשר יש לאדם מטרה כלשהיא בחייו, כשהוא חש שחייו, קשים ככל שיהיו, מתנהלים על פי סדר ומתכונת מסויימת בה הוא מאמין ואותה הוא אינו מוכן להחמיץ, עשויים חייו להתארך. הרצון הנפשי החזק הקיים באדם להגיע אל אותן מטרות שהציב לעצמו משפיע אופרטיבית ומנצח בעצם גם את המערכות הפיזילוגיות.