אחד מהדמויות המענינות והמרתקות ביותר המוזכרות בספר מלכים היא דמותו של גיחזי, נערו של אלישע הנביא. גיחזי, שכנראה היה 'נער' רק במובן המטאפורי, היה עוזרו של אלישע, אחד הנביאים המשמעותיים והמשפיעים ביותר על עם ישראל באותה תקופה, ובעצמו תלמיד חכם עצום ואחד מגדולי הדור כפי שמעידים חז"ל. ועם זאת גיחזי הוא גם אחד מארבעה אנשים ושלשה מלכים שעליהם נמסר כי הם אינם נוחלים את העולם הבא. כלומר, לאורך הדורות כולם, אפשר להצביע רק על ארבעה אנשים ושלשה מלכים שנותקו לחלוטין מרעיון עילאי זה של העולם הבא. מה עשה גיחזי שעונשו היה כה חמור, ומהיכן נובע הניגוד הכה בולט הזה באפיו, עד שהוא עשוי לשמש בשעה אחת כאיש אמונו של האיש הקדוש ביותר בעם, וברגע אחר להיחשב כרשע גמור, שאיבד את כל עולמו?

מעיונים ראשוניים בתנ"ך עולה כי חטאו הגדול של גיחזי היה רצונו - בניגוד להוראת רבו - לקבל שכר מנעמן שר צבא ארם על ריפויו בידי אלישע, אלא שגם זה מותיר עדיין תחושה של בלבול, האם גיחזי הוא האיש הראשון בהיסטוריה שתאב היה למעט בצע ושלמונים? האם בשל כך נגזרה עליו גזירה כה חמורה? מה היה שם בדיוק?

כדי להבין את התנהגותו של גיחזי, כמו גם את מעשיו ואת התגובה של אלישע, עלינו להתבונן במבט היסטורי, מרחבי, ופנורמי יותר, על הימים בהם פעלו דמויות חשובות אלו.

 

ימים אלו של 'תקופת המלכים' היוו את אחת התקופות הסוערות והטעונות ביותר בעם ישראל - התפלגותו של עם ישראל לשתי ממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. החלוקה לשתי מדינות החלה עם מותו של שלמה המלך והמלכתו של בנו רחבעם שנאלץ - בשל מעשיו הרעים - להתמודד עם טוען נוסף לכתר בשם ירבעם בן נבט. משני אישים אלו החלה שושלת ארוכה של מלכים שנמשכה למעשה עד חורבן בית ראשון. ככלל אפשר לומר כי מלכות יהודה התאפיינה בחלקה במלכים צדיקים שהיו כולם מזרעו של דוד המלך [למעט עתליה בת אחאב], ומלכות ישראל התאפיינה בדרך כלל ברשעותם הרבה של מלכיה והתנכרותם לתורה ולמצווה [למעט יהוא בן נמשי].

אחד ממלכי ישראל היה יהורם בן אחאב. יהורם היה המלך התשיעי במלכות ישראל ו'התהדר' בשני הורים ידוענים – אחאב ואיזבל. למרות הגנטיקה הלא מרשימה שלו, לא היה יהורם רשע כהוריו, אך בהחלט עשה הרע בעיני ה' ולא האמין בנביאיו.

באותם ימים פעל בארץ ישראל נביא גדול בשם אלישע. נביא זה שהיה תלמידו מחליפו של אליהו הנביא נחשב היה לפי חז"ל ל - 'פי שנים ברוחו מאליהו עצמו', ובתנ"ך מתוארים רבים ממעשי הנסים והמופתים שחולל.

הנה שנים מהם.

 

במסעותיו הרבים היה אלישע נוהג להתארח אצל אשה צדיקה וטובת לב שכינויה היה האשה השונמית. אשה זו היתה מאכילה את הנביא ואת נערו גיחזי וגם פינתה לו עליית גג בה הניחה מיטה, כסא, שולחן, ומנורה. אלישע שהתרגש ממסירותה של השונמית ביקש לגמול עמה אך היא השיבה כי אין לה צורך במאום, שכן אין לה אויבים או מבקשי רעה, ובמלותיה: "בתוך עמי אנכי יושבת". אלישע מבקש בכל זאת לעזור לה וגיחזי מספר לו כי אשה זו עקרה ללא ילדים ובעלה זקן. אלישע מבטיח לה בן בעוד שנה, וכך אכן היה. באחד הימים יוצא הבן לפגוש את אביו שניהל את עבודת הקוצרים. כאשר הגיע הנער אל השטח דיווח לאביו כי הוא סובל מכאב ראש איום. האב שולח את בנו בחזרה לבית עם אחד מהמשרתים, שם הוא שוכב על ברכי אמו. עם בא הצהריים החמיר מצבו של הילד והוא החל לגסוס עד שנפטר.

האם השבורה לא סיפרה על כך לאיש. היא משכיבה את הנער על מיטתו של הנביא בעליית הגג, ומיהרה אל מקום הימצאו של איש האלוקים – אלישע. אלישע מבחין בה ממרחק והוא מבקש מגיחזי לבדוק את שלומה. לגיחזי היא אומרת כי הכל בסדר, אך כשהיא מגיע אל אלישע עצמו היא עושה משהו לא שגרתי

 

 

אלישע המזועזע לא ממתין יותר מידי והוא מצווה מיד על גיחזי

 

            חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ, וְשַֹמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר.

 

אך פעולת החרום הרוחנית לא הועילה מסתבר וגיחזי חוזר ומודיע לאלישע כי "לא הקיץ הנער". אלישע עצמו עולה אל המיטה בה הושכב הנער, גוהר מעליו כשבע פעמים, ומחזיר אותו לתחיה. עד כאן השתלשלות הדברים בקצרה. כמה וכמה תמיהות ודברים הטעונים ברור קיימים בסיפור זה, אך השאלה המרכזית היא, כך נדמה, מדוע באמת לא הועילה שליחותו של גיחזי כאשר הלך עם משענת הנביא, לשם מה צריך היה שהנביא גופו יגיע אל מיטת הנער ויחייה אותו בעצמו?

בחז"ל מסופר כי גיחזי בז לשליחותו. במהלך הדרך הארוכה מביתו של הנביא לחדרו של הילד פגש גיחזי בעוברי אורח רבים ובניגוד לפקודת הנביא פנה אליהם, ושאלם בסרקזם כשהוא מנופף במשענת הנביא: האם אתם יכולים להאמין שמשענת העץ הפשוטה הזו עשויה להחיות מתים?

עדיין צריך להבין, האם אלישע היה מודע להתנהגות זו של גיחזי, אם כן, מדוע הוא שלח אותו? אם לא, האם כאשר נכשלה השליחות הבין אלישע כי ידו של גיחזי בכישלון? מדוע לא גער בו?

 

אחד מהאנשים המפורסמים והידוענים ביותר בימים אלו היה איש בשם נעמן. הוא היה שר צבא מלך ארם ונחל נצחונות מזהירים בשדה הקרב שהביאו לו תהילה וכבוד רב. אלא שדבר אחד העיב על הצלחתו של נעמן: הוא היה מצורע בכל חלקי גופו, ועדיין לא מצא מזור למחלתו. באחד ממסעותיו שבה נעמן נערה צעירה מארץ ישראל והעניק אותה כמשרתת לאשתו. הנערה שראתה את צרעתו של האיש הציעה לגבירתה כי בעלה יבקר אצל הנביא המתגורר בשומרון שוודאי יצליח לרפא אותו ממחלתו האיומה.

נעמן מקבל את ההצעה, פונה למלכו מלך ארם ששולח משלחת דפלומטית טעונה במתנות יקרות למלך ישראל בבקשה כי ירפא את שר צבאו מצרעתו. מלך ישראל שלא ניחן כאמור באמונה גדולה, נבהל, ובהיותו מודע לחוסר יכולתו המוחלטת לרפא חולים הסיק במהירות כי מלך ארם מנסה להתאנות אליו ולהכריז על מלחמה. הוא נבהל והחל לקרוע את בגדיו כשהוא אחוז פחד ואימה. השמועות הגיעו לאזני של אלישע והוא שולח אליו הודעה

          לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְֹרָאֵל

 

המלך שמבין כי אין לו כל ברירה שולח את נעמן אל הנביא וזה מצווה עליו לרחוץ בירדן שבע פעמים. נעמן שרגיל היה לרחוץ במימי נהרות שונים מתקשה לקבל את ההוראה אך לבסוף הוא מבצע אותה וכשהוא יוצא מהירדן הוא מגלה כי צרתו נעלמה ועורו צח וחלק כבשר נער קטן.  נעמן חוזר אחוז התפעלות והוא אומר לנביא

 

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְֹרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ

 

אלישע מסרב

 

         וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח. וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן

 

גיחזי נערו של אלישע עומד מן הצד והוא מבין כי הנביא ויתר בעצם על אוצרות מלכים. הוא מתקשה להשלים עם כך ולאחר שנעמן יוצא לדרכו הוא דולק אחריו ומשיגו. כשנעמן מבחין באיש אמונו של איש האלוקים הוא יורד מהירות מהמרכבה וקד לפניו בכבוד. גיחזי לא מבזבז זמן והוא אומר לנעמן כי אלישע שלחו והוא מבקש ככר כסף, וחליפות, עבור שני נערים עניים שהגיעו אליו מהר אפרים. נעמן נענה ברוחב לב ובשמחה והוא מפציר בגיחזי לקחת שני כיכרות כסף כבדים ושתי חליפות בגדים, אותם נושאים עבדיו אל ביתו של גיחזי הממוקם בעיר עופל.

בינתיים חוזר גיחזי אל אלישע, וזה מתעניין אצלו, מאין באת? גיחזי משקר ואומר במצח נחושה כי הוא לא הלך לשום מקום. הנביא מרעים בקולו ואומר

 

              לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת

 

ובמלים אחרות: האם חשבת כי אני איני יודע לאן הלכת ומה עשית? האם ראוי היה ליהנות מן הנס שנעשה לנעמן, גם אם היה מעניק לך עושר רב לא היית צריך לקחת ממנו מאום. הנביא מעניש את גיחזי ופוסק את דינו

 

        וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג

 

כפי שכבר רמזנו בתחילת הדברים, פרשיית נעמן היא זו שהביאה על גיחזי את עונשו הכבד, ובכך עולה התמיהה האם עוונו של גיחזי היה כה חמור, וכי חסרים הו אנשים תאבי בצע במהלך ההיסטוריה שלא ספגו גמול כל כך חמור? והתהיה מקבלת משנה תוקף כשנזכרים שגיחזי לא ביקש כל כך הרבה – שתי חליפות וכיכר כסף קטנה, האם על כך ראוי היה אכן לקבל עונש כה קשה? 

 

כדי להבין ולחדור אל הסודות העומדים מאחורי השתלשלות הארועים המרתקת הזו, שומה עלינו לנסות ולנתח את אופיו ומבנה אישיותו של גיבור הסיפור - גיחזי. נערו של אלישע לא היה בתקן של 'סתם' משרת או עוזר אישי. גיחזי היה מסתבר אחד מגדולי הדור וכפי שמעידים חז"ל

 

      גיחזי אדם גבור בתורה היה

 

אלא שגדלותו בתורה הסתירה וחיפתה על קומבינציה של מידות רעות וחוסר אמונה מוחלט. גיחזי היה כנראה איש חכם ונבון אבל יחד עם זאת הוא היה איש ארצי, תאוותן וחסר עומק אמוני ומחשבתי. גיחזי לא היה מסוגל לעשות כל פעולה שאין בה תועלת אישית כל שהיא המספקת וממלאה אצלו איזשהו דחף ורצון. חוסר היכולת שלו לעשות מעשים אלטרואיסטיים, למען הזולת בלבד, או 'לשם שמים', הביאו אותו באופן כמעט מוכני, לא להאמין בדברים ספיריטואליים ורוחניים כמו תחיית המתים, שכר ועונש, וכן הלאה. שכן אצל גיחזי הכל הוא רציונאלי, וכל פעולה או מעשה צריכים להיתפס אמפירית. כך שעל מעשה טוב צריך להיות מתוגמלים באופן מיידי. מעשי נסים כלל לא קיימים. העולם כולו, לדידו של גיחזי, מתנהל כאן ועכשיו, ויש לחטוף ממנו ולאכול. כשהאשה השונמית מודיעה לאלישע שחפץ להיטיב עמה, כי אין לה צורך במאום, מתקשה גיחזי להאמין כי המארחת שלהם תצא ללא תגמול אמפירי על מעשיה הטובים והוא מזדרז לגלות לאלישע

 

     וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן

 

האשה השונמית זוכה בבן שמאוחר יותר נפטר והיא מגיעה נסערת אל אלישע. מצבה של האשה המסכנה לא מפריע לגיחזי, החומרי ושטוף התאווה, לנצל את חולשתה ולבצע בה מעשה מגונה וכשהיא נופלת לפני אלישע ואוחזת ברגליו, ניגש גיחזי, כעוזרו של הנביא להודפה, רק שהוא עושה את זה בצורה מאד מסויימת

 

"ויגש גיחזי להודפה" אמר רבי יוסי בר חנינא שנתן ידו בהוד שביפיה בין דדיה

 

מכאן ברורה מאד התנהגותו הלעגנית של גיחזי בכל מה שנוגע למשענת. הוא הולך לביתה של האשה השונמית וכשהא מפר את פקודת הנביא לא לשוחח עם איש בדרך, הוא לועג ובז לאפשרות כי משענתו של הנביא אכ עשויה להחיות מתים. ואמנם כך היה.

האם אלישע הנביא היה מודע להתנהגותו של גיחזי בדרך? מסתבר שכן, אלא שהוא לא חפץ להענישו מאחר שהוא זה ששלחו והתביעה על התנהגותו של גיחזי מוטלת היתה עליו. ייתכן גם, כי לעגו של גיחזי לא היה פומבי ומכוון אל עבר הנביא אלא הוא רק הצביע על המשענת וטען באזני העוברים והשבים, בלי להזכיר את הנביא עצמו, כי אין לה כח רוחני, ולבסוף ייתכן כי אלישע סבר כי יש לגיחזי עוד תקנה וכי חוסר אמונתו לא עמוק כל כך.

 

חוסר היכולת ש גיחזי לקבל את העובדה כי אדם עשוי לפעול בעולם הזה גם ללא תמורה עכשווית אמפירית, הביאה את גיחזי לקבל בהלם ובחוסר אמון את סירובו של הנביא לקחת תמורה כל שהיא מנעמן אסיר התודה. גיחזי התקשה להאמין כי אלישע ריפא את נעמן ובכך גרם לקידוש ה' [יש נביא בישראל] שהוא אקט רוחני דתי. הוא כל כך היה נסער עד שהוא ממהר להישבע מעומק ליבו

 

         וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַֹךְ אֲדֹנִי אֵת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה

 

זו הסיבה אגב, שגיחזי לא מבקש הרבה: ככר כסף ושני חליפות. אין לו חפץ בעושר עצמו, אלא שאין הוא מסוגל לחיות בשלום עם העובדה כי אלישע 'שחרר' את החולה שנתרפא ללא כל שכר. כשהוא חוזר לבית הנביא הוא משקר במצח נחושה ואומר לנביא כל הוא לא עזב את הבית. מדוע הוא מסתיר את האמת? האם הוא לא חושב שהנביא יודע בדיוק היכן הוא היה. ובכן מסתבר שלא. גיחזי מאמין באמת ובתמים כי אלישע לא מסוגל לדעת דברים שאינם נתפסים בחושים האמפיריים. אין לנביא, לטעמו של גיחזי, כח רוחני, רליגיוזי, שמימי, מעבר לשאר בני אנוש.  אלישע מבין כעת כי לגיחזי אין כל תקנה. מלבד עבירתו על מצוותו המפורשת של הנביא לא לקחת מאומה מנעמן, הוא גם לא מאמין בכוחו של הנביא עצמו, ועל כן הוא מעניש אותו בעונש הצרעת הנורא.

 

אופי העונש המסויים שהועתק כביכול מנעמן אל גיחזי מהווה גם אקט סימבולי חשוב: נעמן, איש צבא, גוי, ואיש ארצי, בוחר להאמין בדברי הנבואה של הנביא ובכך קודש שם שמים בעולם. גיחזי אדם גדול בתורה, תלמיד חכם, ונאמן ביתו של הנביא לא מוכן לקבל את יכולותיו הרוחניות של הנביא והופך את קיום הנבואה והנס הגלוי למשהו השייך למסגרת כלכלית של 'תן וקח', כלכלה וקפיטליזם, נס תמורת ככרות כסף ובגדים. הנס של אלישע לפי גיחזי לא שונה מכל טיפול רפואי קונוונציונאלי או אפילו אלטרנטיבי, וכיוון שכך הוא שווה רק כסף. את הכסף הזה תובע גיחזי מנעמן שממהר לשלם ברוחב לב. על כך אומר לו אלישע, הטיפול בנעמן לא היה סוג של ייעוץ רפואי קליני, הוא היה נס ומסר אלוקי. מאחר שאתה, גיחזי, לא מאמין בכך, הרי שעונשך  -שיוכיח לך כי מדובר היה אכן בנס על טבעי – כי אותה צרעת  -באופן לגמרי לא טבעי- תעבור אליך עד עולם.

 

זהו סיומו של פרק זה בנרטיב העצוב של גיחזי. אלא שהסיפור עדיין לא הסתיים. על אף מצבו הנורא של גיחזי מבקש אלישע להחזירו בתשובה, ובכך אולי לרפאותו מצרעתו. אלא שגיחזי באופן כמעט סוריאליסטי ממשיך לדבוק בעמדתו והוא ממשיך לטעון, כפי הנראה, כי גם הצרעת שבה לקה הוא היא פונקציה של זיהום קונוונציונלי כל שהוא ולא עונש שמימי נורא

 

"וילך אלישע דמשק" להיכא אזל? אמר רבי יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר

 

 

 

תלמוד ירושלמי קידושין

תלמוד ירושלמי יבמות

תלמוד בבלי סנהדרין