עם סירובו של מלך בני עמון נחה על יפתח רוח ה', וכשהוא טעון בעוז וגבורה גשמית ורוחנית הוא יוצא ללא מורא למלחמה. אלא שקודם היציאה למלחמה מבקש יפתח לבצע עיסקה לא שגרתית עם אלוקים
יפתח, באופן ברור, קוהרנטי וחד משמעי מבטיח כי אם הכל יתנהל כשורה, והאלוקים יתן בידו את אויביו, הרי שהוא בתמורה יקריב לעולה את הראשון שיצא מפתח ביתו. ואמנם יפתח במהלך צבאי מזהיר מביס את בני עמון ומכה אותם מכה ניצחת. הוא לא נלחם נגד החיילים העמונים הניצבים כזכור בגלעד, אלא הוא מאגף אותם מסביב ומגיע ישר לארץ בני עמון עצמה
וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן
הצבא העמוני שמבין לפתע כי רומה, ניסה לחזור במהירות לעבר ארצו, אך שם כבר חיכה לו יפתח שבעזרתו של ה' מנחיל לו כישלון צורב, והוא כובש מהם עשרים ערים, עד שבני עמון נאלצים להכריז על כניעה מוחלטת מפני בני ישראל.
יפתח, עטור ניצחון חוזר לעירו, ופוסע בשביל המוביל את ביתו שבמצפה גלעד, כאשר באותו רגע יוצאת בתו היחידה, כולה צוהלת ושמחה ובידה תופים ומחולות לקראת אביה הגבור. בין רגע צף ועולה במוחו של יפתח הנדר הנורא אותו נשא ערב מלחמה והוא מבין כעת את משמעות התוצאה
וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב
לאחר שיפתח מבהיר לבתו כי 'אין דרך חזרה', ובצערו הבלתי נתפס הוא אפילו מאשים אותה בכאבו הגדול, 'מפתיעה' אותו הבת, מאמצת את מסקנתו, ומחזקת את רוחו
וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אָבִי, פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵֹה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָֹה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן
עם זאת בצעד נוגע ללב מפצירה הבת באב לאפשר לה לדחות את גזר הדין הנורא בחודשיים. בימים אלו היא תלך עם חברותיה הטובות, תיפרד מהם, ותבכה אתם ביחד על נעוריה שיגדעו בקרוב. האב מסכים לבקשתה האחרונה של בתו ולאחר חודשיים חוזרת בת יפתח אל אביה והוא מבצע בה את הנדר ומעלה אותה לעולה
וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶֹה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי: וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשֹ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר
מעשה בת יפתח, מותיר רושם עמוק על בנות ישראל שצפו בחברתן מוקדשת כקרבן עולה, והם מקבלות החלטה, שהופכת עם הזמן ל'חוק', כי פעם בשנה, במשך ארבעה ימים, יעלו הבנות אל ההרים, ויבכו על בתוליה ונעוריה של הבחורה הצעירה שהוקרבה לעולה על ידי אביה
וַתְּהִי חֹק בְּיִשְֹרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה
מה היה שם?
סוגיית 'בת יפתח' שמעבירה צמרמורת בלב כל מי שנתקל בה לראשונה, וגם בשניה, מעלה באורח קבע את השאלה המציקה שחולפת בראשו של כל אחד: האם יפתח באמת העלה את בתו לעולה, ובמלים בוטות יותר, האם הוא אכן שחט אותה?
שאלה לא קלה זו, עמדה במוקד של פרשנויות שונות, ומסתבר כי הדעות בין הפרשנים חלוקות. יש הסבורים כי 'העלאה לעולה' היא מונח מטאפורי, ולא מעשי, ועל כן לטעמם יפתח הקדיש את בתו לעבודת האל, כשהמשמעות לכך היא, סגירות ובדידות מוחלטת - כעין נזירות קיצונית, ללא מגע כלשהוא עם העולם החיצון, ועם צרכי האנוש הגשמיים. הנה לשון הרלב"ג בפירושו לתנ"ך
עשה לה יפתח בית מחוץ, לא ראתה אדם בו, ולא אשה, וישבה שם... והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה
לפי תפיסה זו, פעם אחת בשנה, היו עולים לאותו בית מבודד בהרים, חברותיה הטובות של בת יפתח, מתראים אתה, אולי מספרים לה מעט על הנעשה בעולם במשך השנה החולפת, ומבכים אתה ביחד על גורלה ועל מצבה הנורא
לעומת פרשנות זו, פרשנים אחרים רבים, רואים בקיום נדרו של יפתח, הקרבה פיסית כפשוטה. הרמב"ן למשל בחומש ויקרא, מבקר בחריפות את התפיסה שבתו של יפתח נותרה בחיים והיא רק הופרשה מחברת בני האדם. הוא סבור כמו עוד רבים אחרים שמשמעות הדברים כפשוטם. הנה לשון המצודות והמדרש
ורבותינו ז"ל אמרו שנדר להקריב עולה כל היוצא וכו' וכן עשה נדרו... עלה ושחטה לפני הקב"ה.
בקרב לומדי התנ"ך, מפעמת התחושה כי לפי הפרשנות הראשונה, הרי שמצבה של בת יפתח, לא היה נורא כל כך. היא בסך הכל הופרשה מעולם הגשם והחומר והתנזרה מחברת בני אדם. אביה לא הרג, או שחט אותה פיזית על גבי מזבח והיא יכלה, באופן תיאורטי, להזדקן ולמות כאחד האדם. אלא שבמחשבה שניה מותר אולי להרהר, כי דווקא פרשנות זו מחמירה ומעמידה את גורלה של הנערה הצעירה באור קשה יותר. תחת מוות מהיר, חסר כאבים, ונטול רגשות נידונה בחורה צעירה, כפי הנראה בקושי נערה [שהרי עדיין לא נישאה], לגור בבקתה, באחד ההרים, ולא לראות נפש חיה. לא את אביה, לא את אמה, לא את חברותיה, ואפילו לא אנשים זרים. האם ייתכן מוות איטי קשה מזה? הילדה בת בלי שם הזו, עשויה היתה ליפול למשכב, ואף למות, גלמודה ובודדה בבקתתה כשאיש אינו יודע על כך, עד אותם ארבעה ימים בשנה בהם באים חברותיה לפגשה. בצורה הכי בוטה ומצמררת אפשר לדמיין את רגעיה האחרונים של בת יפתח האומללה כשהיא גוססת לבדה באמצע השנה ויודעת כי גופתה תיוותר מוטלת על רצפת הבית במשך חודשים ארוכים עד ביקור החברות השנתי.
נדר על בסיס פגאני
ריבוי האלילים העצום אותם עבדו בשקיקה בני ישראל כמתואר בפרק הראשון מבהיר כי לפנינו חברה פגאנית, אלילית, שלא הצליחה להשתחרר מהפרימיטיביות ומהאליליות של עמי הסביבה. אפשר להניח, כי גם לאחר שחזרו הם בתשובה, נותרו עדיין אלמנטים, או רבדים פאגאניים בליבות האנשים, אלא שהם העתיקו אותם לאלוקי ישראל. ומכאן, שאם את אלוהי הבעל, האשרה, והמולך מרצים בקרבנות כשהמעולה בהם הוא קרבן אדם, כך גם אלוקי ישראל 'אוהב' קרבנות אדם, והוא גומל אך טוב למי שמקריב לו את היקר לו מכל, יתירה מזו, הוא גם עשוי לסייע לו במלחמותיו.
הנה, שנים לא רבות מאוחר יותר, בני ישראל נלחמים במואב (מלכים ב, ג). המלחמה מתלהטת, ומלך מואב מבין במהירות כי הוא עומד להפסיד בקרב. הוא עולה לראש החומה שחצצה עדיין בינו לבין התבוסה, ועושה את הדבר האחרון שנותר לו לעשות
מדוע שחיטתו של מישע - בנו של מלך מואב - בראש החומה הביא למפנה במלחמה ולתסוגת ישראל? ובכן זו שאלה שורשית למאמר בפני עצמו, אך מכל מקום ההתנהגות הפאגאנית הזו, של הקרבת ילדים לאל, לצורך השגת ערך כלשהוא, כמו נצחון מלחמתי - היתה קיימת אז באופן מובהק. הילידים סברו ככל הנראה, כי הגשת 'מנחה' לפני האל תישא חן וחסד לפניו כמו בדיוק כמו שליט אנושי המשוחד ממתנה שמגישים לו נאמניו. זו הסיבה שיפתח עומד מתוח ערב המלחמה והוא מבטיח לאלוקיו כי הראשון שיצא מפתח ביתו יוקרב אליו. הוא בוודאי מודע לעובדה כי ה'עולה' המדוברת עשויה להיות בתו היחידה, הבלתי נשואה שמתגוררת בביתו, אלא שהוא 'לוקח את הסיכון', מאחר שהוא מאמין כי רק הקרבה או הימור נאצל כל כך מבחינתו – יביא לו את ישועת הא-ל.
כפי שכבר צויין לא אחת בסדרה זו, היה יפתח איש חזק, עז, אמיץ, וידע את אשר לפניו. אפשר להבין את תחושתו הקשה, ההלם, וקריעת הבגדים, כאשר הוא רואה את בתו יוצאת לקראתו. הוא ידע היטיב אמנם כי קונסטלציה כזו תיתכן, אך ההתמודדות שלו בפועל עם המציאות האכזרית היתה קשה מנשא והותירה אותו מובס ואבל. ועם זאת, לא איש כמוהו יעלה על שפתיו הבטחות שוא שאין הוא מתכונן לעמוד אחריהם. העסקה החד משמעית שלו, זו שלא מותירה מקום לספיקות עם זקני גלעד, כזכור מן הפרק הראשון, והמשא ומתן הברור והחריף שלו עם מלך עמון המתואר בפרק השני, מבהירים זאת היטיב. לפי המתואר בכתוב, קיבלה מיד הבת את גזר הדין בהשלמה הירואית ואפילו חיזקה את אביה, אך במדרש מתארים חז"ל שיחה מקדימה נוספת שהיתה בין האב לבת
כיוון שביקש לקרבה, היתה בוכה לפניו, אמרה לו בתו: אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבים לפני הקב"ה נפשות אדם?
יפתח, ישר, חד, והגון אפילו בכאבו הגדול ביותר נצמד לאמונתו ולהבטחתו והוא משיב לבתו באופן הפשוט ביותר
אמר לה: בתי, נדרתי 'והיה היוצא', שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם את נדרו?
ובמלים אחרות: צריך להיות 'פייר'. הבטחתי שכל היוצא מפתח ביתי יוקרב, וכך עלי לעשות. אחרת, מה ערכה של הבטחה או של נדר אם אין מתכוננים לקיימו. יפתח הוא איש פשוט או בלשון חז"ל "קל שבקלים". בן של אשה זונה, שנרדף ואף גורש על ידי אחיו וזקני עירו. בחו"ל הוא הופך למנהיג של אספסוף מקומי, ורק מכח גורמים סיטואציוניים בלתי צפויים הוא הופך למנהיג העם. הוא לא אינטלקטואל גדול או בלשון חז"ל "שלא היה בן תורה". ועם זאת הוא נשאר 'גבר' שעומד מאחורי המילה שלו, גם אם המחיר לכך הוא מותה של בתו. הנערה הצעירה מנסה עוד לשכנע את אביה ולהוכיח לו מן מובאות במקרא כי הוא טועה, אך הוא מסרב לשמוע או ממאן לוותר לעצמו, לפי אמונתו, והיא במחווה אירואית, כמעט סוריאליסטית מקבלת עליה את הדין ורק מבקשת ממנו חודשיים כדי להיפרד. הלוך המחשבה הזה שאיפיין את יפתח – וכנראה גם חלק נכבד מאנשי דורו - שהאמין בכל לב כי הוא פועל נכונה, הוא הגורם הישיר לכך שבכתוב לא נמצא כל איזכור ביקורתי למהלכו המפחיד של יפתח. גם בחז"ל, מאוחר יותר כפי שיתואר בהמשך, הביקורת על יפתח מתונה ולא חריפה כפי שניתן היה לחשוב.
בין כה וכה מתה העלובה
על אף הדברים המחמיאים יחסית שנאמרו על יפתח תוך ניתוח התנהגותו, חז"ל מבחינים בתכונת אופי נוספת שהביאה למותה המיותר של בתו. תכונה זו עולה בקנה אחד עם תיאורו של יפתח שצויין עד כה. לתכונה הזו קוראים גאווה, וכשהיא מעורבת עם העקשות המתוארת כאן שוב ושוב היא עלולה להוביל לאסון קולוסאלי, מה שאכן ארע.
כיצד מגיעים חז"ל למסקנא חריפה זו? המדרש שואל שאלה פשוטה ומתבקשת: מדוע איש לא קם ואמר ליפתח, שלא היה רב גדול בלשון המעטה, כי הנדר אותו נשא לא חל ולא יכול כלל לחול לעולם על בן אנוש? האם נעלמה מן תלמידי החכמים שבאותו דור האזהרה החמורה של האל בדבר איסור שריפת ילדים לצורך פולחני כ'תועבות הגויים' [ראה ויקרא יח, כא: דברים יב, לא: מלכים ב, טז, ג: דה"י ב, כח]?
המדרש מציין כי מעשהו של יפתח, על אף שנעשה בתום לב כאמור, לא עבר בשתיקה בשמים
עלה ושחטה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? אשר לא ציוויתי ולא עלה על ליבי?
במדרש נוסף מתוארת גם ההשפעה ההרסנית הקולקטיבית של מעשהו הנורא של האב בבתו
בתקופת טבת נשחטה.. ונהפכו כל המימות שבעולם לדם
גם בגמ' נחלקו החכמים האם צריך היה יפתח, בעקבות נדרו, לשלם את ערכה של בתו בממון להקדש, או שגם מכך הוא היה פטור, כלומר החכמים דנים בשאלת חיוב הממון שבעקבות הנדר, אך ברי לכולם כי הנדר כמתכונתו לא חל ולא עשוי היה לחול על גופה ונפשה של הנערה התמימה. השאלה איפא אך מתעצמת: מדוע לא בירר יפתח אצל חכמי הדור האם לנדרו יש תוקף? גם הם מצידם מדוע לא ניגשו אליו והסבירו לו בעדינות כי תפיסתו מוטעית ואינה שייכת כלל ליהדות? צריך לזכור גם כי באותם ימים חי פנחס, תלמיד חכם עצום, כהן גדול, והאישיות התורנית הבכירה באותה עת.
מספרים חז"ל
והלא פנחס היה שם?.. אלא פנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט!? מבין תרוויהו אבדא ההיא עלובתא מן עלמא.
יפתח ופנחס שיחקו משחקי כח. יפתח לא ראה את עצמו, בסטטוס הבכיר אליו הגיע כראש העם, מבקש ומתחנן לעצה ופתרון מאדם חסר מעמד מנהיגותי. ייתכן כי דווקא הכרתו כי הוא עם הארץ הקשתה עליו, כמנהיג הגדול עטור הניצחון והתהילה, להודות כי בשטחים מסויימים הוא סובל מחולשה וכי לאחרים יש את היתרון. באימוץ החלטתו הראשונית, החזיר יפתח אולי באופן לא מודע, את יתרונו המנהיגותי. פנחס מצידו לא יכל לסבול שהוא, תלמיד חכם מופלג, וכהן גדול מיוחס, יטריח את עצמו לביתו של אדם נטול השכלה, שכל גדולתו מתבטאת בנצחונותיו בשדה הקרב, ויפתור לו את בעיותיו. ייתכן כי הוא חשש שבכך תיפגע מעמדה של ההנהגה הרוחנית. חז"ל מספרים כי יפתח ופנחס נענשו על התנהגותם אך בסופו של דבר למשחק האכזרי של שני האישים הללו, היה קרבן אחד שנפל בין הכיסאות – בת יפתח העלובה שאיבדה את חייה בגלל שיקולי כבוד של שני מנהיגים שלא השכילו לגלות מנהיגות ולהתעלם משיקולי יוקרה ומעמד. "מבין תרוויהו, אבדא ההיא עלובתא מן עלמא".
מי את בת יפתח
בכל הטרגדיה העצובה הזו, בה ממלאת בת יפתח תפקיד מרכזי, חסר פרט אלמנטרי מתבקש שאף המפרשים לא נתנו עליו את הדעת: שמה של בת יפתח. במקורות מאוחרים, ומעטים מאד מסופר כי שמה היה 'שוקמזיי' וכי על שמה אף נקראה עיר מאוחר יותר, אך בזרם המרכזי של מפרשי התנ"ך אין לכך כל התייחסות. הסיבה לכאורה פשוטה, התנ"ך אינו ספר היסטוריה והוא מספר רק את מה שרלוונטי כהוראה או מוסר לדורות, ועם זאת נדמה כי התנ"ך בהתעקשותו לכנות את שוקמזיי האומללה בתואר 'בת יפתח' מבקש להעביר מסר כי סופה של נפש רכה זו הגיע רק בשל היותה בתו של אדם, שסבר בתמימותו כי זו הדרך וכך ראוי לנהוג. אילו היה אדם זה עם מעט יותר ידע תורני, או עם עם קצת פחות עיקשות לא היתה מאבדת סתם כך נערה צעירה את חייה.
מקורות
מדרש תנחומא בחוקותי
מדרש רבה בראשית ס
גמ' מסכת תענית דף ד,א
רש"י
רבנו דוד אבודרהם שער התקופות
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"החברותא - איילת השחר, שד' חמד 21 מודיעין עלית. 1800-202-502 או 08-9140600. פקס 073-2590898
Please wait...