מספרת הגמ' במסכת שבת: "מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה נכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שבעת ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

 

והמפרשים העירו, מדוע לא הזכירה כאן הגמ' כלל את ניצחון החשמונאים  במלחמה ורק על נס פח השמן קבעה הגמ' את החג? ועוד הקשו מפני מה הוזקקו כלל לנס והלא קיים לנו הדין ש'טומאה הותרה בציבור' כלומר כאשר יש בפעולה ענין ציבורי לא מתחשבים בכך שיש כאן פסול טומאה? ולבסוף העירו, מהו ייחודו של נס כזה כשמדובר בבית המקדש שבו מתרחשים נסים תדיר?

 

בספר משנת רבי אהרן כתוב כך: הגמ' בשבת [קל,א.] אומרת, כל מצווה שמסרו נפשם עליה עדיין היא מקויימת בידם כגון עבודה זרה, ומילה, וכל מצווה שלא מסרו נפשם עליה רפויה היא בידם וכגון תפילין. וביאור הענין הוא כי כל הקנינים הרוחניים אין להשיגם אלא בעמל רב עד כדי מסירות נפש ועד בכלל, וכו', דאדם לא נולד להשגת הדברים החומריים דזה אפשר לקבל בחנם מאת הבורא".

 

נמצא איפא שקיימים 2 קנינים: הקנין הגשמי והקנין הרוחני. הקנין הגשמי מגיע בעזרת הבורא, והקנין הרוחני מופיע רק באמצעות עמל ומסירות נפש.

 

בחנוכה התקיימו שני הקנינים.

 

הניצחון על היוונים היה קנין גשמי כלומר הישג חומרי שניתן מאת ה' אמנם נס פח השמן היה נס רוחני. ומאחר שהזכרנו שקנין גשמי מגיע מאת הבורא וקנין רוחני מושג על ידי האדם בעמלו ובמסירות נפשו, נמצינו למדים שמלחמת היוונים אם כן, ניתנה מאת הבורא לחשמונאים ונס פח השמן נקנה כקנין רוחני על ידי החשמונאים בעצמם, על ידי מסירות נפשם.  

 

כעת מובן היטיב מדוע הזכירה הגמ' בעיקר את נס פח השמן, כיוון שנס המלחמה לא הגיע מאת החשמונאים בעצמם אלא ניתן כביכול כמתנה חומרית מהקב"ה ליהודים, ומתנה זו אינה בוודאי אלא אמצעי ושלב להשגת היעוד והקנין הרוחני על ידי האדם בעצמו, ומשום כך התעכבו החשמונאים להדליק את המנורה רק על ידי שמן טהור כדי להשיג את אותו קנין שאינו נקנה כאמור אלא על ידי האדם בעצמו. וזהו הנס היותר מובחר.