והנה, היום הגיע, חצק'ל חשב שסוף סוף הוא יודע באמת מה שטיינהרטר חושב עליו: "חצק'ל, תכין קפה גם לעצמך והיכנס נא אלי למשרד" בקעו מיתרי הקול של בעל הניסים.

 

"אתה יודע, המנכ"ל הארצי צריך להגיע לביקורת". "לאחר מחשבה שנייה" אמר בעל הנס, החלטנו להוציא ממך את האחריות על האזור הדרומי, היא תועבר לרעך הטוב "מנחם".

 

שטיינהרטר, אמר את הדברים בפרצוף "שווה נפש", אפילו בפרצוף "מסביר פנים". לא אצה לו הדרך. זה היה נשמע שהוא מוכן להמשיך ולדבר. אך לחצק'ל "נסגר המעגל" הוא קלט שבאמת שטיינהרטר איננו סובל אותו במיוחד. מבחינתו, כנראה, הוא עוד "פרוטקציונר" שהנחיתו עליו מלמעלה. מבלי אומר ודברים, קם לו חצק'ל זעופות והפטיר " ok, שיהיה".

 

חצק'ל ואנחנו  

ביקורת המנכ"ל הארצי הגיע. מי שקיבל לידיו את איזור הדרום, חטף חמש דקות צעקות על המחדלים, שהתגלו באזורו, לשמע הזעקות, הגיח מנהל המחלקה והרגיע. הוא הסביר שהבעיה נגרמה עקב חילופי אחראי איזור במקום. אט אט התירוצים התיישבו על ליבו של הביג בוס... וחמת המנכ"ל שככה.

 

"ניצלת בעור שיניך" סינן שטיינהרטר, בעוברו ליד חצק'ל. ידעתי שאיזור הדרום איננו מספק את המנכ"ל, לכן דאגתי להוציא את זה ממך...

 

התברר לחצק'ל, שמה שהוא חשב כה"אסון" שלו, היה בעצם טובתו הגדולה ביותר...

 

"החיים לא קלים... אתה יודע..." משפט מוכר בינותינו. זו בעצם סוג של שיגרה שאפילו די התרגלנו אליה: מידי פעם יש צרות, מידי פעם יש שקט. מידי פעם צומחות לנו קרניים מהקשיים שממיתים עלינו החיים או הילדים, הבוס או בן הזוג. מידי פעם יש גם הפוגות מהכאבי ראש, אך גם אז, מידי פעם, מוחנו בשיתוף ריאותינו, פולט אנחה מכל הלב והנשמה, כשאנו זוכרים את תשלום המשכנתא המתקרבת, או את הפגישה המאיימת שהתקיימה לאחרונה, עם יועץ ביה"ס של הילד.

 

"החיים לא קלים" אמרו אבותינו מצולקי הגב – עבדי המצריים. זה היה נראה סוף העולם: גזירה רודפת גזירה, הצלפה רודפת הצלפה, הטבעה רודפת הטבעה. בסופו של דבר, התגלה, שכל צעד מצעדיו של פרעה, דווקא, עזר רבות לעם ישראל. (שפ"ח מ' ב' "תכלית כל הבריאה") למשל: פרעה גזר "היאורה תשליכוהו" על תינוקי ישראל, כדי להיפטר ממושיען של ישראל שעמד להיוולד, (פרעה קיבל ידיעה זו מ"אצטגניני מצרים" – החוזים בכוכבים. באותה תקופה, רמת דיוק החיזוי שלהם, הייתה ההפך הגמור מרמת דיוק תחזית חזאי מזג האוויר כיום) ודווקא בדרך זו, הגיע לביתו משה. ("בתיה" בת פרעה, מצאה את התינוק משה ב"יאור").

 

דווקא פרעה, גידל את משה בביתו, ובכוח המלכותי שמשה חונך בו, השתמש לימים בשביל למרוד בפרעה. קשיות ערפו של פרעה וסרבנותו משחרור היהודים, הזמינה עוד ועוד מכות, ובינתיים, עם ישראל למד להכיר את בוראו ולבטוח בו. מי שאמר: מי ה' אשר אשמע בקולו, יצא המפרסם הגדול של כבוד השם בעולם. פרעה גורר את עמו למרדף אחר בני ישראל למדבר, ועל ידי כך מתפאר שמו של אלוקים בלבבות היהודים, הרואים את נוגשיהם, שוכבים מתים למרגלותיהם וסוסיהם מעוטרים בתכשיטים הכי יקרים לרווחת המשועבדים שלהם לשעבר... 

 

"החיים לא קלים" הפטירו מצומקי הבטן מהצום, התפילה, והזעקה, בשושן הבירה. המן סבר שאין בכוח הבורא להגן על עמו (אסתר רבה ז' יג).  הוא הציע להרוג את ושתי כדי להכניס את ביתו בתור מלכה ובכך לקדם את תכנית ההשמדה ליהודים... כך, בעצם, הגיע אסתר לכתר, שגרמה למפלתו. את התאריך שקבע (את תאריך השמדת העם היהודי, המן קבע ע"י הגרלה, כדי לבזות את דבר היהודים המלמדים שאין שום מקרה בעולם, והכול מנווט ומושגח ע"י ריבון העולמים והמקרים) ליום השמדת היהודים... הפך ליום השמדת עמו. עצתו להוביל בכבוד מלכים את "יקיר המלך" על סוס בעיר... הייתה בעצם הגדלת כוח מרדכי דווקא מתי שהמן בא לבקש אישור לתלייתו.

 

מכל "צרה" נולדת "ישועה"    

שליטתו של בוראנו הינה על כל הברואים, כולל שליטה מוחלטת על כוחות הרוע, הרשע, יצר הרע ותחבולותיו, וה"סיטרא אחרא". זו התעלות כבודו של אלוקים בעולם לאין ערוך, כשהננו מבינים שגדולי הרשעים רק מרבים את כבוד הבורא בעולם (אמנם זה לא בצורה ישירה) אך לא קיים דבר בעולם היכול להמעיט את כבוד האלוקים בעולם.

 

אף אחמדיניג'אד, איננו חזק יותר מהבורא ומתוכניותיו לגבינו, ציר הרשע העולמי, איננו יכול לעשות דבר נגדנו. מעבר לכך, בורא המהלכים בעולם, משתמש במעשיהם, כדי להרבות את כבודו בעולם.

 

"כי הנה אויביך ה" כתוב בפסוק (תהילים, מזמור שיר ליום השבת) מסביר הבעל שם טוב הקדוש, מי שמסתכל על צרותיו שהן בעצמן, בעצם, בורא עולם בכבודו ובעצמו וטובותיו... אדם שכזה, יזכה שיתקיים בו המשך הפסוק: "כי הנה אויביך יאבדו". יזכה לראות באיבוד צרותיו והבנת תכליתן – איך הן היו לטובתו הגמורה הנצחית, האבסולוטית.

 

לכן שרים כל יום "שירת הים" בתפילת שחרית, כדי לתרגל לעצמנו את האמת על קשיי חיינו: אין לנו "צרות" אנו חווים אך ורק "בישולים" שתכליתן הם טובותינו. מה לעשות, שהמוח האנושי "לא תמיד" קולט את המהלכים האלוקיים...

 

ככל שהקושי גדול יותר, טמונה בתוכו "ישועה" או "כפרה" כבירה ועצומה יותר עבורנו. (כאשר הבורא "משלם" ב"עולם הזה" – כשאנו עדיין בחיים, אזי, בקצת ייסורים – יחסית - חוסך לנו בוראנו המון "לא טוב" בעולם הבא. וכן, כשה"רשעים" מקבלים שכרם על קצת המצוות שעשו בעולם הזה, הרי שזה ב"טיפות" לעומת השכר הצפון לנו על המצוות. רכב מדליק, במקום "ש"י עולמות"...) יבוא עוד יום, לכשיבוא המשיח, נבין הכול הכול, בהיסטוריה שלנו... ונשיר "זה א-לי ואנווהו" (מתוך "שירת הים" - שמות טו') על כל "צרה" שעברנו...