נאמר בחומש שמות "ומושב בי ישראל בארץ מצרים ארבע מאות ושלושים שנה". בני ישראל כידוע, לא עבדו את המצרים אלא מאתיים ועשר שנים, אלא שאת מספר 430 מחשיבים מלידתו של יצחק, שעליו הודיע הקב"ה לאברהם כי "גר יהיה זרעך".

 

אלא שגם זה עדיין לא ברור. ספירה מדוקדקת מלידתו של יצחק ועד תום עבדות ישראל במצרים מעלה שחלפו ארבע מאות שנים, כלומר 30 שנים פחות מהמספר המצויין. להיכן נעלמו אותם שלשה עשורים?

 

עד להשתלטות הקומוניסטית על רוב מזרחה של אירופה, נהגו אומות העולם לעבוד ששה ימים בשבוע. החוק הסוציולוגי המאפשר לאדם לנוח ביום השביעי, הוא אחת ממתנותיה של היהדות לאנושות כולה. עם התגברות הסוציאליזציה הבולשביקית, בוטל היום השביעי, והאנשים נאלצו לעמול במשך שבעה ימים רצופים, ללא כל הפסקה.

 

הקומוניסטים הראשונים היו מסתבר, לא הרוסים מתחילת המאה הקודמת, אלא דווקא המצרים. הם העבידו את בני ישראל בפרך שבעה ימים בשבוע ולא נתנו להם יום אחד של מנוחה. כעת, אם נחשב את השבתות ה'מיותרות' שעבדו ישראל באותם מאתיים ועשר שנים, נקבל בדיוק 30 שנים, שכן 210 חלקי 7 הם 30.

 

אלו הם שלושים השנים העודפות שנספרו במנין ארבע מאות ושלושים השנים המנויות. ושנים אלו, אינם רק פונקציה של חשבון נומרי, אלא יש בהם משמעות רחבה ועמוקה יותר. אילו נאלצו ישראל -  שהגיעו כידוע על פי המדרש ל 49 שערי טומאה - להישאר עוד שלושים שנים במצרים, היו שוקעים גם לתוך שער החמישים של הטומאה, ולא היו מצליחים להיחלץ ממנו. נמצא שבזכות השבת [או עבודתם בשבת], נחסכו להם 30 שנים. מכאן מובן מדוע מזכירים בשבת את יציאת מצרים, שהיא בעצם הארובה לגאולת מצרים הגדולה.