האמונה מקלה על האדם הסובל מייסורים

האמונה מקלה על האדם הסובל מייסורים | הרב עזריאל יונה

בפסוק כתוב: "ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" [דברים לא].

מקשה הרב אלעזר שך [הובא ב'לקח טוב']: מדוע פתח הפסוק בשתים רעות וצרות, ומסיים באחת ברעות בלבד?

הסביר הרב, לפי פשוטו רעות הוא ביטוי לעצם הרעה. לעומת זאת, המלה צרות נגזרת מלשון צר וכמו שתרגם אונקלוס 'ועקן' דהיינו מעיקים.

משמעות הדברים היא שיש שתי דרגות בסבל הפוקד את האדם: א. עצם היסורים. ב. המועקה, כלומר התחושה הכללית כאילו צר לו בעולמו אשר חשך בעדו ורוחו נשברה.

תחושה כללית זו נובעת מחוסר אמונה ובטחון בה' יתברך. כאשר אין ה' בקרבו של אדם, הרי הוא עשוק ורצוץ כל הימים.

אולם למי שיראת ה' בלבבו ומאמין בה' ובהשגחתו הפרטית, אין הרעות נחשבות לצרות, ואין שום דבר מעיק ומציק לו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", כי על הכל ימצא מנוח ותנחומים – "וקווי ה' יחליפו כח".

לפי זה מתבאר הפסוק דלעיל היטב. אמנם מדובר שם על תקופה של הסתר פנים, אשר מתוך חסרון אמונה יראו בני האדם את הרעה כצרה, וסבלם יהיה כפול: א. בגין עצם הרעה. ב. מכח ראייתם את הרעה כצרה. אך מכיוון שמיד אחר כך נאמר: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי" וגו' הרי שיגיעו להכרה בכך שמצבם הקשה בא כתוצאה מהשקפה קלוקלת של "אין אלקי בקרבי".

מרגע זה ואילך בטלו "הצרות", לפי שהתחזקו באמונתם, ועל כן מסיים הפסוק ב"רעות" בלבד.

בספר חפץ חיים על התורה פרשת וירא מביא תלמידו הגר"ש גריינימן זצ"ל את ביאור החפץ חיים לפסוק "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו" [תהלים לב].

והמשיל על כך משל מעולם הרפואה.

לפנים נהגו להשתמש בסמי רפואה חריפים לריפוי חולי מעיים. אותם סמים היו מלוחים ומרים, ובליעתם היתה כרוכה בסבל ואי נעימות רבה.

בתקופה מאוחרת יותר מצאו דרך להקל על סבלם של החולים, והחלו לעטוף את התרופה המרה במעטה דק – קפסולה. בעזרת מעטה זה, אפשר היה לבלוע את התרופה מבלי לחוש בטעמה המר והמלוח.

כן הדבר ביסורים הבאים על האדם.

כאשר הם פוקדים רשע שאינו מאמין בה', ואינו יודע שלטובתו הם באים, הוא חש במלוא מרירותם וצועק ככרוכיא מתוך צערו וסבלו. על זה נאמר: רבים מכאובים לרשע.

אך "הבוטח בה' חסד יסובבנו", כלומר כאשר מדובר באדם הבוטח בה' ומבין שהייסורים הם בבחינת חסד ה', אזי עצם ההכרה וההבנה הזו מקילה על יסוריו, ונמצא שהייסורים מסובבים ומוקפים בהכרה שיש כאן חסד ה', ושוב אין טעם המרירות מורגש.