איזהו עשיר השמח בחלקו | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

הסיפור הבא, הוא עיבוד של משל מוכר מתאר לאן יכולה חמדנותו של אדם להוביל אותו. 'תפסת מרובה לא תפסת', אומרים חז"ל, ועוד אמרו 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. היהדות מבקשת מהאדם לא לנסות להשיג מעבר למה שהוא נצרך, ולהסתפק במה שנתן לו ה'.

וואלרי בסך הכל ביקש לקנות פירות בשוק המקומי הסמוך לביתו, אך את מה שהתרחש בהמשך הוא לא צפה, וגם לא יכל לצפות.

הוא נעמד מול הדוכן, וביקש מן המוכר שיארוז לו מספר אריזות הכוללות, תפוזים, אגסים, דובדבנים, אגוזים ושקדים קלופים. המוכר, אדם מבוגר, חייך אל וואלרי ומיהר לספק את הבקשה. לאחר שהתפוזים, האגסים, והדובדבנים נארזו, אמר המוכר לוואלרי כי אגוזים ושקדים קלופים יש לו בתוך החנות, אך לא בכמות המבוקשת. הוא ביקש מוואלרי להמתין עד שהוא יקלף עוד מעט אגוזים ושקדים. "זה עניין של 6 דקות" הבטיח האיש המבוגר.

עד מהרה נשמעו הלמות הקורנס – הפטיש אתו קילף הזקן את הפירות. "מעניין שיש עוד אנשים שעובדים בשיטות האלו" חשב וואלרי לעצמו. אלא שאז ניתק חוט מחשבתו, שכן באותו רגע קרב למקום נער צעיר, שנראה היה כאילו הוא רק ממתין לרעש של הדפיקות, והחל לחפון פירות במהירות אל תוך הסל, כשלסיום הוא מנסה להימלט מן המקום.

וואלרי לא חשב פעמיים. הוא החל לצעוק: 'גנב גנב'. הזקן יצא מן החנות במהירות, וגם האנשים בסביבה התקהלו, והצעיר לא הספיק להימלט. בתוך שניות ספורות נחסמה דרכו והוא הובל בבושת פנים אל הדוכן, שם נאלץ להחזיר את הגניבה, ולהמתין לשוטר שאסף אותו בניידת. וולארי שמח, אבל לא בגלל המעשה הטוב. וואלרי עצמו היה אוהב ממון, וחמדן לא קטן. הסיבה לשביעות רצונו היתה, חוסר היכולת שלו לראות את הזולת נהנה מסחורה חינם בעוד הוא נאלץ לשלם. למעשה, אילו יכל, היה וולארי בעצמו גונב מן הפירות, אלא שלא היה לו אומץ לכך, וכאשר ראה שהדבר נעשה על ידי אחר, עלתה בו חמתו והוא מיהר להסגיר אותו.

בעל החנות מכל מקום, הודה לוואלי בעיניים נרגשות וביקש ממנו להיכנס אל תוך החנות. "אני רואה שאתה אדם ישר" אמר בעל  החנות, "ולכן אני רוצה לגלות לך משהו מעניין". הוא הרים את הפטיש ואת המברג איתם הוא היה מקלף את האגוזים והשקדים. "מה אתה רואה פה"? שאל את וואלרי.

"פטיש ישן, ומברג עוד יותר ישן", ענה וואלרי.

"לא", ענה האיש. "הכלים האלו שווים הון תועפות". הוא פרק את קת העץ של הפטיש מן הברזל והראה לוואלרי כיצד היא חלולה לגמרי. בתוכה היו מסודרים האחד על גבי השני עשרות מטבעות זהב ששוות, כך הסביר הזקן, מאות אלפי דולרים. המברג, אמר המוכר, שווה קצת פחות. גם בו הפריד האיש בין הברזל לידית, ובתוך החלק החלול נחו מספר שטרות. "כאן אני מחביא את הכסף המזומן שאני צורך מידי חודש, כמה אלפי שקלים", הסביר המוכר. "אתה היחיד שאני מראה לו את זה, וזה בגלל שריגשת אותי כשהגנת על הסחורה שלי".

"אילו היית יודע מה עובר לי בראש, לא היית כל כך מתרגש" חשב לעצמו וואלרי, אך לא אמר כלום. הוא היה אמנם אדם בעל יצר חמדנות גדול, אך פחד לעבור על החוק.

חלפו שלשה חדשים, וואלרי נקלע שוב לשוק כדי לקנות פירות. הוא התקדם לכיוון הדוכן של האיש ממנו קנה בפעם הקודמת והופתע לגלות התקהלות סביב החנות. הוא התקרב ונדחק בין האנשים וניסה לברר מה מתרחש. עד מהרה הוברר לו מה ארע. הזקן, בעל החנות, איבד לפני יומיים את הכרתו בעודו שוקל פירות ללקוחותיו, וכעבור שעות ספורות מת בבית החולים. בניו קברו אותו, ומאחר שהתגוררו במרחק גדול, ובטח שלא רצו למלא את מקומו כירקנים בשוק, החליטו למכור את תכולת החנות.

האנשים שהורכבו מתגרנים מקומיים, וגם מעוברים ושבים התגודדו סביב הדוכן והביטו על שני הבנים שמכרו את המשקל של החנות, את הכיסא, שעון קיר, קופה, ועוד פריטים – רובם ישנים ומעלים אבק כמו עוד הרבה חפצים שמסתובבים בדוכנים ישנים של שוק פתוח.

ליבו של וולארי החל להלום, הוא הבין כי שעתו הגדולה הגיע. הזקן סיפר לו, כך זכר, שאיש בעולם לא יודע על המטמון שטמון בתוך כלי העבודה, ומאחר שמת פתאם, לא הספיק מן הסתם לגלות את אזניהם של בניו אודות הרכוש הרב שנמצא בחנות. וואלרי פנה אל אחד הבנים ואמר: "שלום אני סנדלר, ואני זקוק לכלי עבודה, אולי יש לכם במקרה"?

הבן חשב ואמר כי הוא לא חושב. "אבא שלי היה ירקן, לא נגר".

"אולי בכל זאת" התעקש וואלרי. הבן הסכים לבדוק, וכעבור דקות ספורות חזר עם הפטיש הכבד. "הנה", אמר הבן, "יש לי כאן פטיש ישן, אתה יכול לקחת אותו בעשרה פרוטות, אין לי מה לעשות אתו". ליבו של וואלרי דפק בעוז, והוא חש שעוד רגע חייו משתנים. למרות זאת דחף לא מוסבר גרם לו לשאול: "אני צריך גם מברג, האם יש לכם מברג"?

הבן חזר שוב אל תוככי החנות, וחזר כעבור רגע עם המברג, כשאליו מצטרף גם אחיו. "הייתי נותן לך את המברג במתנה" אמר, אך אחי צריך את המברג, כי השבוע בדיוק נשבר לו המברג בבית. וואלרי כעס. הוא רצה גם את המברג שבתוכו היו כמה אלפי שקלים בודדים, והוא אמר בזעם, "אני לא מוכן לקנות את הפטיש הישן הזה, ללא המברג". האחים משכו בכתפיהם, ואמרו: "אל תקנה, מדובר בסך הכל בכמה פרוטות".

וואלרי הרגיש שהחלום שלו מתרחק ממנו, והוא חטף את המברג מידו של האח, והוציא מספר מטבעות מכיסו: "הנה, קח תקנה מברג חדש, הרבה יותר טוב". בשלב הזה החל האח שחפץ במברג לכעוס, ואולי גם לחשוד. "עכשיו אני לא מוכן למכור לך גם את הפטיש" אמר, וניסה למשוך את הפטיש בכח. וואלרי משך בחזרה, וכעבור זמן קצר של טלטלות ומשיכות נפל הפטיש ארצה, ותכולתו התפזרה. מאות מטבעות הזהב, הבהירו לאחים מדוע חפץ וואלרי לרכוש את כלי העבודה הישנים. וואלרי מצידו תפס, שאילולי התעקשותו וחמדנותו את אלפי השקלים הבודדים, יכל להיות היום אדם עשיר.