טעות גורלית במספר | יוסף שי

• הדפסה
• דואל

טעויות קטנות עשויות לשנות חיים שלמים, ומשגים קלים עלולים להשפיע על השתלשלות ארוכה של אירועים מבלי שנוכל אף לשער את תוצאותיה.

לא פעם נשאלים יהודים שומרי מצוות, או אישים העוסקים בקירוב רחוקים: מדוע אתם מתעקשים על הפרטים הקטנים האלו? לשם מה זה חשוב? מה זה משנה אם שומרים שהמצה לא תחמיץ במשך 18 דקות או 20 דקות, אם "הכזית" נאכל במשך 4 דקות או 5 דקות, אם השבת נכנסת בשעה 4:34 או 4:36? נו באמת, לא הגזמתם...

הסיפור המשעשע הבא, עשוי כך נראה לשפוך קצת אור על חשיבותו של הדיוק, ועל ההבנה כמה כל טעות קטנה עשויה להיות קריטית.

שלשת הצעירים, ברנרד, לואי, ונורל, לא היו סמל של הצלחה בחיים. בגיל 27 מצאו את עצמם גרים בדירה ישנה בדרום העיר, משלמים בקושי דמי שכירות, ולא מצליחים למצא עסק ראוי  לשמו כדי להתפרנס. בתחילה ניסו השלשה לפתוח עסק עצמאי ביחד, אך חוסר תבונה עסקית, ואולי חוסר מזל, גרם לכך שהעסק כשל והם נאלצו לסגרו כשהם בחובות.

זו הסיבה שהטלפון שהגיע אליהם בלילו של יום שני הפתיע אותם עד מאד. על הקו נשמע קול נוקשה שאמר, "אדון פבלובה? בנך הקטן אנדריי נמצא בידינו, היום בשעה עשר בערב נודיע לך על דרישותינו". ברנרד שענה לטלפון ניסה לענות לאיש המוזר מעבר לקו, אך זה כבר  ניתק את השיחה והאפרכסת נשארה תלויה בידו. הוא קרא לחבריו וסיפר להם על השיחה המוזרה, וביחד הגיעו למסקנה כי מדובר כפי הנראה במתיחה או משהו מן הסוג הזה. אלא שהטלפון צלצל שוב, וברנרד שענה שוב, שמע את הקול הקשה שאמר "פבלובה, אני לא צריך לומר שלא כדאי שתתקשר למשטרה, אחרת העסק יגמר רע".

הטלפון שוב נותק והשלשה התכנסו מסביבו וניסו להבין מה עומד מאחורי השיחות המוזרות. הם ניסו לבצע חיוג חוזר אך שמעו תקליט כי 'לא ניתן לחייג למספר זה'. יכול להיות שזו מתיחה? שאל נורל. השלשה החליטו לבדוק אם אדם בשם פבלובה באזור מגוריהם. בדיקה בספר הטלפונים לא העלתה דבר. השכונה הענייה בה גרו לא איכלסה משפחה בשם פבלובה. הם החליטו להרים טלפון לאחד מידידיהם בעבר שהיה עיתונאי מצליח, ולשאול אותו האם הוא שמע על השם הזה אי פעם. החבר ענה לשאלתם בצחוק מהול בבוז: "מה לכם ולפבלובה, מאיפה אתם מכירים אותו"?

אנחנו לא מכירים ענו השלשה במבוכה, סתם אנחנו מנסים לברר את מספר הטלפון שלו. מספר הטלפון שלו חסוי, ענה החבר, אם כי לי יש אותו, כעיתונאי. בשביל מה אתם צריכים אותו? השלשה גמגמו משהו על כך שהם מחפשים עבודה ויש להם מה להציע לו. החבר העיתונאי צחק שוב, ואמר: לא נראה לי שהוא צריך אתכם, אבל קחו את המספר שלו, רק אל תגידו לו מהיכן קיבלתם אותו. השלשה רשמו את המספר ונדהמו לגלות: המספרים של פבלובה ושל דירתם היו זהים מלבד הספרה האחרונה: 8 במקום 0. החוטפים החליפו ספרה אחת והתקשרו אליהם בטעות.

מה נעשה? שאלו השלשה את עצמם, האם נלך לספר לפבלובה מה ארע? האם הוא לא יחשוב שהם חלק מצוות החוטפים? לאחר מחשבה ארוכה הבינו השלשה שאין להם באמת ברירה, והם נסעו לביתו של פבלובה לכתובת אותה נתן להם העיתונאי. כבר בכניסה לבית הבינו השלשה כי פבלובה מודע לכך שילדו נעדר. שתי ניידות עמדו בכניסה לבית ושטרים נראו נכנסים  ויוצאים ממנו. "זה אסון" אמר לואי, "החוטפים הזהירו שלא להתקשר למשטרה". הם מיהרו אל דלת הכניסה וביקשו לשוחח עם מר פבלובה בדחיפות. סוכן הבית הודיע להם כי פבלובה עסוק בעניין דחוף אך השלשה אמרו לו כי הם מבקשים לשוחח אתו בקשר לבנו.

שתי דקות לאחר מכן הכניס אותם פבלובה לחדר העבודה שלו ושמע מהם כי ראשית כל עליו לסלק את המשטרה בדחיפות. החוטפים איימו כי אם המשטרה תעורב - סופו של בנך יהיה מר הסבירו לאיש. פבלובה יצא אל השוטרים ואמר בחיוך כי בנו נמצא אצל בן הדודה, וכי חלה כאן אי הבנה מצערת. השוטרים עזבו את  המקום, והשלשה סיפרו למר פבלובה את השתלשלות העניינים. פבלובה ספק את כפיו בייאוש ואמר: אני אבוד, אני אבוד.

מדוע שאל נורל, תשלם את הכסף ותקבל את בנך בחזרה, אתה הלא עשיר.

זה בדיוק העניין השיב פבלובה בקול מיואש, עסקי קרסו כליל ואיש עדיין לא יודע זאת. אנשים בטוחים שאני עדיין עשיר ולכן כנראה גם הבן שלי נחטף. אין לי אפשרות להשיג יותר מכמה אלפי דולרים. בטח שלא מאות אלפי דולרים ובטח של מיליוני דולרים. מה אעשה?

יש לי רעיון אמר ברנרד. תן לנו לטפל בעניין.

בדיוק בשעה עשר התקשרו החוטפים כפי שהבטיחו לביתם של החברים, וברנרד שענה לטלפון שוב אמר: מדבר פבלובה, כמה אתם רוצים ואיפה? החוטף אמר בלחש, אנחנו דורשים מיליון דולר, ואנחנו ניפגש בגשר הישן שבוואדי הגדול מחוץ לעיר. איך תזהה אותי? שאל ברנרד, תלבש מעיל אדום וכובע בצבע אפור, ענה החוטף.

ברנרד הבין מדוע בחר החוטף את האזור ההוא: המקום היה שמם וניתן היה לצפות ממנו למרחקים גדולים ולבחון האם הוא מגיע עם כוחות משטרה. בשעה היעודה הגיע ברנרד למקום כשהוא לבוש במעיל אדום וכובע אפור, והמתין דקות ארוכות עד שראה עגלה קטנה רתומה לסוס מתקרבת לעברו. מן העגלה ירדו שלשה אנשים חמושים שהחזיקו בידיהם ילד קטן. אתה פבלובה? שאל אחד מהם בקול שאותו הכיר ברנרד מן הטלפון. כן השיב ברנרד. האיש הנהן בראשו, גם הוא זיהה את קולו של ברנרד מהטלפון ואמר, הנה הילד. איפה הכסף?

ברנרד הביט בילד ואמר: אתה צוחק עלי? זה בכלל לא הילד שלי, אני לא מכיר אותו. החוטף הציץ בו באי אמון, וראה בפניו כי הוא לא משקר. אילו היה הוא האבא, היו פניו מראים זיק של התרגשות. ליתר ביטחון הוא גם פנה לילד ואמר לו: מי זה האיש הזה? תאמר לי מיד. הילד פרץ בבכי ואמר: לא ראיתי אותו בחיים שלי, אני רוצה את אבא שלי.

ברנרד הביט בחוטף בבוז ואמר, חטפתם את הילד הלא נכון. אין לי מושג מי זה. הסתובב והתחיל ללכת. החוטף פלט קללה מפיו, ואמר לאנשיו קחו אותו לעיר ותשחררו אותו, חטפתם ילד של משפחת עניים. מטומטמים. ברנרד הסתובב ואמר, אני מוכן לקחת אותו אתי ולחפש את הוריו. אבל כסף לא תראו ממני. מבחינתי אתם יכולים להשאיר אותו אצלכם. ברנרד הסתובב והתחיל ללכת שוב, אך האיש דחף את הילד המסכן לעברו של ברנרד, הסתובב ונעלם עם חבריו בענן של אבק.