האמונה לא זקוקה להוכחות, ובכל זאת... סיפור מרגש | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

האמונה האמתית בקדוש ברוך הוא אינה זקוקה לניסים ולחוויות מטא-פיסיות כמו שסבורים חלק מפשוטי העם או מן האתאיסטים הגדולים. האמונה היא קבלת עול מצוות יומיומית והבנה כי יש למעלה מישהו שמשגיח מחיה ממית וגומל טוב לעובדיו וחלילה להיפך. להיפך, אמונה בעקבות ניסים לא תמיד 'תופסת' שכן אז עלול להגיע 'נס' הפוך שיסיט את לב האדם למקום אחר.

ולמרות זאת, מי שמעוניין יכול לראות בכל יום ניסים בבחינת 'על ניסיך שבכל יום עמנו ונפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים'.

ולפעמים הניסים הינם גלויים ומוכיחים באופן חד וחלק כי יש מנהיג לבירה. כמובן שגם את המקרים הללו ניתן להסביר באמצעים טבעיים, שהרי לאדם כידוע ניתנה כח הבחירה, אולם אדם בעל לב מבין ורגיש ובעל יכולת התבוננות נכונה יגלה את יד ה' באירועים השונים.

אחד מן המקרים הללו הוא הסיפור האמיתי הנ"ל, אודות ימיה הקשים והאיומים של מלחמת העולם השניה. הוא סופר באחד מימי השואה האחרונים והנה הוא לפניכם:

אחד מן האתרים הידועים לשמצה היה מחנה ההשמדה אושוויץ אליו הובאו רבבות יהודים מידי יום ושם בתאי הגזים השיבו את נשמתם לבוראם. סביב המחנה היו ממתינות לעיתים קרובות נשים פולניות, שונאות ישראל ותאבות בצע, שחיכו לקרבנות היהודים העושים את דרכם האחרונה כדי להציל מהם דברי ערך ותכשיטים. באחד הימים, הובאה למקום אישה יהודייה אצילה שהחזיקה בידה מעיל פרווה כבד וחבשה כובע על ראשה. הפולניות מעבר לגדר חמדו את המעיל ואת הכובע וביקשו מהחייל הנאצי שליווה את השיירה שיאפשר להן לקחת אותו. החייל 'האדיב' כמובן הסכים אך האישה סירבה בכל כוחה. אחרי שציוויו של החייל לא עזר קפצו הפולניות מעל הגדר ומשכו בכח את המעיל של האישה והיא נאבקה כחיה פצועה, אך ללא הועיל. שתי הגויות גברו עליה ועזבו את המקום עם המעיל. האישה המשיכה לצרוח, אך היא נלקחה משם וזמן קצר לאחר מכן נשרפה על קידוש ה'.

בינתיים הגיעו הפולניות אל ביתן והחלו לחטט בכיסי המעיל. לשמחתן מצאו שם תכשיטים וחפצי נוי אולם כשסיימו לפשפש בכיסיו חשו שהמעיל עדיין כבד. בעזרת מספריים הן פרמו את הבטנה וגילו להפתעתן תינוקת יהודיה יפה אותה החביאה האשה בבטנת המעיל. אמרה אחת הפולניות לרעותה: 'לך הלא אין ילדים, קחי את התינוקת ומעט מן הרכוש ואני אקח את היתר'. החלוקה הנפשעת בוצעה והתינוקת היהודייה גדלה בבית האישה הפולניה בלי לדעת כלל שהיא למעשה בת לעם היהודי. השנים חלפו, התינוקת גדלה לילדה מוכשרת ועם סיום לימודיה התיכוניים נרשמה ללימודי רפואה. עד מהרה הפכה לרופאת ילדים מפורסמת ושמה הלך לפניה. עברו שנים נוספות ו'אמה' הפולנייה של הרופאה מתה. עם תום הלוויה ניגשה אליה חברתה של האם וסיפרה לה את מוצאה האמיתי. הרופאה התקשתה להאמין אך הפולנייה הזקנה לקחה אותה לביתה והביאה לה את התכשיטים ששדדה מהאם. על אחד התליונים היתה חקוקה כתובת בשפה אותה לא הכירה והיא שהיתה המומה מהגילוי החליטה לבדוק את משמעותה. כבר באותו יום, רכשה כרטיס נסיעה לארה"ב ושם נסעה לאחת השכונות החרדיות. שם בשכונה, כשהיא לא יודעת למי לפנות החליטה להציג את התליון ליהודים הדתיים הראשונים בהם תיתקל. ואמנם כעבור דקות ספורות פסעו מולה שני יהודים חסידים והיא ניגשה אליהם ובאנגלית בעלת מבטא זר שאלה האם יוכלו לומר לה מה חקוק על התליון הישן? 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', אמרו לה היהודים החסידים ולקחו אותה לאדמו"ר שלהם. האדמו"ר התרגש מהסיפור ואמר לה: עד כה טיפלת בילדים גויים, כעת תטפלי בילדים יהודים מהעם שלך.

הצעירה שראתה את פניו הלוהטים והקדושים של הרבי, חשה שהגיעה אל מקומה האמיתי, החליטה שהיא ממלאת אחר דבריו של האדמו"ר ועלתה לירושלים. בישראל נישאה ליהודי כשר והיתה לרופאת ילדים מוכרת מאד בירושלים.

אבל הסיפור המרתק לא מסתיים כאן. באחד הימים טיילה האשה עם בעלה במרכז העיר והנה נשמע פיצוץ גדול בקרבת מקום. היה זה הפיגוע הקשה במסעדת 'סבארו' בו קיפח מחבל ארור מתאבד את חייהם של. "כדאי שארוץ לשם", אמרה הרופאה לבעלה, "אולי אוכל לסייע עם הפצועים". השנים מיהרו למקום, ובתוך כדי הסיוע רואה הרופאה אדם זקן שמסתובב כנשוך נחש בין הפצועים כשהוא סופק את כפיו וקורא בשמה של מישהי. הרופאה ניגשה אל הישיש וזה סיפר לה כי שהה עם נכדתו במקום וכעת הוא אינו מוצא אותה. הרופאה עלתה עם האיש לאחד האמבולנסים שמיהרו לבית החולים ושם החלה לחפש את הילדה בין הפצועים כשהיא מתפללת בליבה שהיא אינה בין ההרוגים. כעבור זמן לא רב גילתה הרופאה לשמחתה הרבה את הילדה במחלקת 'הפצועים הקלים' ומיהרה לבשר לזקן כי נכדתו בריאה ושלמה למעט פצעים קלים. בתוך כך הבחינה בתליון שהיה ענוד לצאוורה של הילדה שהיה זהה לתליון שהיה ברשותה. שניהם היו בעלי צורה דומה ועל שניהם חקוק היה הפסוק 'שמע ישראל'.

הרופאה הנסערת פנתה לזקן ושאלה אותו מהיכן התליון המיוחד. האיש שהיה עדיין נרגש מהצלתה של נכדתו סיפר לה כי בצעירותו גר בפולין שם לו ולאשתו היתה בת אחת. כשהגיעה השואה האיומה והשנים נלקחו למחנות המוות הכין הבעל שני תליונים זהים, כאשר את אחד מהם הביא לאשתו ואחד מהם נותר אצלו. האשה שלקחה אתה את התינוקת נרצחה על ידי הגרמנים והוא שהצליח להינצל בדרך לא דרך עלה ארצה והקים משפחה מחדש. את התליון השני שנותר ברשותו העניק לנכדתו.

הרופאה ההמומה ביקשה מהזקן להמתין בבית החולים ומיהרה לביתה. כעבור זמן קצר חזרה עם התליון השני וסיפרה לזקן כי למעשה הוא אביה וכי בגלל התליון המיוחד והכתובת העברית שכל כך סקרנה אותה חזרה לכור מחצבתה ולאביה שבשמים.