הסוחר מוונציה | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

ואין ליהודי עיניים?... ידיים, אברים, רגשות?

האם לא כמוהו כנוצרי, אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית יפצע ...

ואם תתעללו בנו האם לא נתנקם?

[שייקספיר- הסוחר מוונציה. מערכה ג תמונה א].

והתשובה: "בחייכם", וודאי שלא.

הסוחר מוונציה

בסאניו צעיר איטלקי רוצה להגיע לבלמונט, שם נמצאת עלמה יפה רבת חן ועשירה בשם פורציה. אלא שליורשת עשירה זו מחזרים רבים ובסאניו -שעל אף היותו בן אצילים עני מרוד היה-, ידע שעליו לגייס סך נכבד של שלשת אלפים דוקאטים של זהב כדי לחזר אחריה. בסאניו פונה לידידו הטוב אנטוניו ומבקש ממנו הלוואה. אנטוניו האציל חפץ לעזור לידידו אך מה יעשה וכל ספינותיו נמצאות בים ועתידות להגיע אך בעוד חודשים אחדים לנמל? הוא פונה ליהודי שיילוק, מלווה בריבית, ומבקש ממנו את הסכום. שיילוק מסכים להלוואה בתנאי אחד: אם לא יחזיר אנטוניו את הכסף בזמן יגבה שיילוק את חובו מאנטוניו על ידי נטילת ליטרת בשר מגופו של אנטוניו בכל מקום שיחפוץ. אנטוניו מסכים והוא אף חותם על כך בפני נוטריון.

בינתיים ג'סיקה בתו של שיילוק מתאהבת במשרת נוצרי בשם פורנצו ובורחת מהבית עם חלק נכבד מאוצרו של אביה ומותירה אותו כואב ופגוע.

בבלמונט מתרחשת דרמה קטנה מסביב לתנאי הצוואה של אביה של העלמה פורציה, אך לבסוף זוכה בסאניו בידה של העלמה. פורציה נותנת לבסאניו טבעת והוא נשבע כי לא יסירנו מידו לעולם.

בתוך כך הגיע הידיעה המרה לונציה כי כל ספינותיו של אנטוניו טבעו בים. שיילוק עומד על קיום התנאי ומבקש לממש את ערבותו של אנטוניו על ידיד נטילת ליטרת בשר מגופו, כשהוא מציין את המקום- הלב.

בסאניו הנשוי כעת ליורשת העשירה מגיע במהירות לונציה ושם במשפט הנערך לפני הדוכס הוא מתחנן לפני שיילוק לוותר לאנטוניו תוך שהוא מציע לו דוקאטים של זהב פי שלשה מן הסכום המקורי. שיילוק מסרב והדוכס לא מצליח להכריע בענין. הוא מזמן משפטן צעיר ומבריק – בלתזר, שאינו אלא פורציה אשתו של בסאניו שהתחפשה לסטודנט משפטים מבריק ושנון.

בלתזר מבקש בנאום המפורסם משיילוק לנהוג במידת הרחמים אך שיילוק עומד במריו ואינו מוכן לשמוע דבר. בלתזר פוסק כי החוק היבש עומד לצידו של שיילוק מאחר שתאריך הפירעוו כבר עבר, ושיילוק קשה הנפש ממלא את פיו בשבחיו. אלא שאז, כאשר עומד שיילוק עם הסכין החדה מעל אנטוניו ומבקש לחתוך בלבו, מבקש בלתזר הפסקה בגזר הדין ומוכיח מתוך כתב הערבות כי לשיילוק אמנם ישנה זכות של ליטרת בשר מגופו של אנטוניו אך אם תישפך ולו טיפת דם אחת מגופו של אנטוניו יוכרז שיילוק כרוצח, הדם, הכריז בלתזר לא היה כלול בערבות.

בשלב זה שיילוק מבין כי הובס. רכושו הוחרם וחייו עמדו להינטל ממנו, אנטוניו הרחום מבקש מן הדוכס להחזיר לשיילוק מחצית מרכושו בשני תנאים: כסף זה יישמר לבתו הנוצרית של של שיילוק, ושיילוק עצמו יאלץ להתנצר.

שיילוק מתנצר, בלתזר, בדרמונת קטנה מחלץ מבסאניו את טבעת האירוסין בעוד בסאניו עצמו אינו יודע כי בלתזר היא אשתו המחופשת. ובינתיים מגיע הידיעה כי כל ספינותיו של אנטוניו הגיעו בשלום לנמל וונציה.

זהו אחד מן המחזות המפרסמים ביותר של המחזאי האגדי וויליאם שייקספיר [1564-1616]. המחזה תורגם לכל שפה אפשרית כמעט, הומחז והוסרט אינספור פעמים והוא נחשב כאחת היצירות החשובות והנודעות ביותר עד היום.

אנטישמי או לא אנטישמי, זו השאלה

עד היום –מאות שנים אחרי כתיבת המחזה- דנים רבים בשאלה האם המחזה אנטישמי ובעקבות כך האם היה וויליאם שייקספיר עצמו אדם אנטישמי. שייקספיר עצמו, חשוב לציין, מעולם לא פגש ביהודים שכן אלו הוגלו מאנגליה בשנת 1290 ושבו רק כמה עשרות שנים אחרי מותו של שייקספיר. ולמרות זאת הוא מתאר את דמותו של שיילוק היהודי כאילו הוא חש ויודע אותה היטב.

אולם למרות הצגתו הנלעגת והמבזה של היהודי שיילוק, הנתפס כמלווה בריבית צמא דמים יש רבים הטוענים כי שייקספיר התכוון דווקא לתקוף את הדת הנוצרית. כזה הוא למשל המשורר הנודע הינריך היינה, לדעתו העמיד שייקספיר אל עמוד הקלון את המחילה הנוצרית השטחית ואת יושרו העקבי של שיילוק שחוץ מדרישת מילוי התנאי לא רימה ולא עשק במשך כל המחזה, שלא כמו שחקנים אחרים. לדעתו שיילוק הוא בסך הכל איש פשוט ואנושי.

יש הרואים במונולוג המפורסם הבא, הוכחה לכך

יהודי אנוכי ! האין ליהודי עיניים ? האין ליהודי ידיים, אברים קומה ותואר,
חושים, מאוויים, רגשות ?
האם לא כמוהו כנוצרי, אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית יפצע ...

אם תדקרונו, הלא נזוב דם ?
אם תדגדגו אותנו, הלא נצחק ?
אם תרעילונו, הלא נמות ?

ואם לא תעשקונו, האם לא נתנקם ?
אם כמוכם כמונו בכל, נדמה לכם גם בזאת.

הנה, ששים המבקרים גם שיילוק הוא בן אנוש גם שיילוק ובעקבות כך גם כל יהודי הוא בן אדם עם רגשות עם מאוויים.

ובלב מי תאמר לעורר חמלה, בלב איש יהודי?

אכן, באופן אירוני למדי נדמה כי בכל ההוכחות המוזכרות מונחת התשובה. בשאלתו של שיילוק 'האין ליהודי עינים רגשות וכו' מונח המענה שאכן אין לו. שיילוק שואל את השאלה הזו כאשר הוא מבקש לחתוך את לבו של אנטוניו, כלומר אם התשובה כי אכן ליהודי יש עיניים רגשות אברים קומה ותואר, אזי מתבקש מכך כי הוא –היהודי- יכול לחצוב את לבו של אנטוניו מתוכו. מה שמצייר את היהודי כדמות דמונית ללא לב וללא רחמים.

כאשר מנסה הדוכס לבקש רחמים משיילוק על אנטוניו אומר האחרון בסרקזם

"לפני מי תפיל תחנתך, ובלב מי תאמר לעורר חמלה, בלב איש יהודי?

אי לך פתי, נס נא דבר אל נהרות איתן,

התחנן אליהם לבל יצופו שפעת מים ושוא גלים בל ינשאו;

נס נא דבר אל זאב ערבות העומד על טרפו, בתחנונים לבל ישסע את הגדי;

נס נא דבר אל עצי היער לבל יגביהו ולבל יאריכו פארותיהם עד אפס מקום לנטעי נעמנים, התושע לך ארשת שפתים?

התוכל תחינתך לשנות את מערכות היקום?

כן לא תוכל להעיר חמלה בלב איש יהודי".

מהיכן שאב שייקספיר את המלים המטורפות האלו? אם התכוון שייקספיר דווקא להציג את הגיחוך שבדבריו אלו של אנטוניו, מדוע הוא אכן מנצח בסוף בעזרתה של העלמה העדינה והפיקחת פרוציה הטומנת לשיילוק האכזר מלכודת מחוכמת.?

הלכה עשו שונא ליעקב

הרב פיינשטיין מנהיג יהדות ארה"ב בדור הקודם העיר פעם על הניסוח החזל"י "בידוע- הלכה עשו שונא ליעקב", מה ענין הלכה לענין כה רגשי ואמוציונלי? והשיב כי חכמים באו להדגיש כי כשם שההלכה היהודית היא נצחית ואינה ברת שינוי כך שנאתו של הגוי ליהודי אינה עשויה להשתנות.

שייקספיר כאמור לא פגש יהודים מעולם. איך הוא השכיל לבטא כל כך טוב את נפשו והלך רוחו של היהודי. גם לו התכוון לטובה, מהיכן ידע מהו יהודי?

נדמה כי בנפשו של שייקספיר, נוצרה שנאה ליהודי כשם שקיימת אצל רוב אומות העולם, ייתכן שהיא נבעה מסטריאוטיפים מהלך רוח, מאותה 'הלכה עשו שונא ליעקב', קשה להניח את האצבע על המקור המדוייק. מה שכן ברור שהיא היתה קיימת. שייקספיר שאולי הוטרד מכך ניסה לעדן אותה במהלך כתיבת המחזה, אך לפי התוצאות האופרטיביות שלו –עידוד האנטישמיות באירופה- נדמה כי נכשל.