דו"ח וינוגרד | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

מדינה שלמה עמדה בציפייה דרוכה לקראת פרסומו של דו"ח השופט אליהו וינוגרד.

הרייטינג לו זכה השופט הקשיש כאשר הקריא את "התוצאות" לא היה מבייש גם משחק גמר גביע חשוב, והידרשותם של טובי הפרשנים לאירוע השאיר את הרושם כי מדובר אכן במשהו חשוב, גרנדיוזי, ובעל משמעות.

ואכן התוצאות האופרטיביות לא אחרו לבא: הסקרים והשדרנים החלו לבדוק בכובד ראש מה יהיו ההשלכות של הדו"ח, האם הדו"ח טוב ליו"ר הליכוד נתניהו או שהוא מחזק דווקא את אולמרט? מה עם הבטחתו של ברק ערב הבחירות לפריימריז כי יעזוב את הממשלה מיד לאחר פרסום הדו"ח? האם לבני גונזת את תכניותיה לכבוש את ראשות קדימה? ומה מתכנן עמיר פרץ? ואיילון, ושטרית, ומופז, ודיכטר, וסילבן שלום, ושאר החברים?

 

נדמה כי בכל האנדלמוסיה נשכחה שאלה אחת: מה עם כל החיילים המתים? מה עם החיילים החיים היום?

האקווריום של הסינים

סיפור סיני עתיק מספר על זקן סיני [איך לא] שלפני מותו אסף את כל משפחתו והציג בפניהם אקווריום ריק. לאט לאט הוא החל למלאות אותו באבנים גדולות שהגיעו עד שפתו העליונה.

האם האקווריום מלא? שאל הזקן

בוודאי ענו בני המשפחה

הזקן הוציא מכיסו שקית של אבני חצץ ושפך אותם לתוך האקווריום אבני החצץ הקטנות חדרו בקלות לכל הרווחים שהותירו האבנים הגדולות.

האם האקווריום מלא? שאל כעת הזקן

עכשיו כן בטח, בוודאי, אמרו כולם

הישיש הוציא מתיקו שקית נוספת, של חול לבן ודק, ופיזר אותו בין אבני החצץ

מה למדתם? שאל אבי המשפחה.

הבן הבכור השיב ספונטנית: תמיד יש מקום להכל אבא, אפשר לדחוף עוד ועוד.

דווקא לא השיב האב. לא תמיד יש מקום להכל, המסר שלי הוא אחר לגמרי: תמיד יש לדאוג ולהתעסק עם הדבר החיוני והאלמנטרי ביותר לפני שנגשים לצרכים החשובים פחות. אילו לא הייתי מכניס בתחילה את האבנים הגדולות [-הדברים החשובים] אלא את החול הדק למשל, לא הייתי יכול להכניס את האבנים הגדולות לאחר מכן, ואפילו לא את אבני החצץ הקטנות. שכן האקווריום כבר היה עמוס. מאחר שדאגתי להכניס ראשית את האבנים הגדולות והחשובות מצאתי את הזמן ואת המשאבים לעסוק גם בגורלם של האבנים הקטנות יותר ולבסוף בגרגרי החול הדק.

האקווריום הפוליטי

בחזרה כואבת למצב המורכב והכמעט סוריאליסטי שלנו. באנלוגיה ישירה ניתן לומר: לפני שאתם מתעסקים עם גורלם של הפוליטיקאים הפחות חשובים כלומר עם אבני החצץ, אנא, תנו לבכם לדברים החשובים באמת לאובדים, להורים, ללקחים, ובעיקר לאנשים ולא לתפקידים, לא למסכות.

ולסיום, בפתח הדו"ח מצוטטת שורה מתוך שיר:

מתי,
הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד,
לא ינעץ המוות סכינו החד.

את השורה הזו, משום מה החמיצו רוב הפוליטיקאים הפרשנים, ושאר החברים. חבל, כי היא נמצאת בעמוד 2 והיא בעצם הסיפור של כל הדו"ח הזה.