את הקטע הזה כתבתי בעקבות מחשבות שעלו בו אחרי קריאת טור אישי מסוים.
כותבת הטור סיפרה שם על נשים כבודות ומוצלחות, שלו היו נולדות בדור שלנו, היו מתוייגות ומתוייקות כילדות עם בעיות קשב וריכוז או אולי אפילו היפראקטיביות ושאר בעיות מבעיות שונות, והיו נשלחות לאבחונים וטיפולים ומי יודע לאן עוד.
למזלן הן נולדו כמה שנים טובות קודם, למדו יחד עם כל הילדות הרגילות והחמודות ו… הפלא ופלא! הצליחו מאד בחייהן. חלקן משמשות בתפקידים בכירים במיוחד, כמו כותבת הטור הנ"ל, שהיא עיתונאית מוכשרת ומוצלחת במיוחד, שלולא דמיונה המפותח שגרם לה לפעמים, בתור ילדה, לשקוע בעולם החלומות במקום להקשיב לשיעור משעמם במיוחד, לא היו החומרים שהיא כותבת נראים כפי שהם נראים כיום...
קראתי את הדברים וחשבתי לעצמי: איך זה? איך זה שפעם הסתדרו עם הילדות הללו בכיתה הרגילה, מבלי לעשות מזה רעש מיותר, מבלי להפנות את ההורים הלחוצים לכל מני מאבחנים ומטפלים שאפשר למצוא כיום בכל פינה ותחת כל עץ רענן?
איך הצליחו המורות של הדור הקודם להחדיר בהן תורה ויראת שמיים ובנוסף לכך גם את חומר הלימודים פחות או יותר על בוריו? איך הן הסתדרו עם ילדות היפר-אקטיביות, חולמניות, רחפניות, עם בעיות קשב וריכוז?
את התשובה קבלתי באקראי אחרי שיחה עם ציפורה, ידידתי. היא סיפרה לי על המורה של בתה שיצאה לחופשת לידה, ובמקומה הגיעה ממלאת מקום צעירה ואמביציונרית. "אני לא אומרת שהמורה הקודמת לא דרשה מעצמה", הסבירה ציפורה את עצמה, כדי שלא אתבלבל. "אבל היא לא הייתה, מה שאני מכנה, מורה עוצמתית. היא הייתה 'סתם' מורה טובה: השקיעה בשיעורים מעניינים, אהבה את הבנות והבנות אהבו אותה בכפליים. כמה הן התאכזבו כשהיא עזבה, למרות הבשורה המשמחת על הולדת בנה… ואז הגיעה המורה החדשה, כולה אמביציה מכף רגל ועד ראש להרשים ולהצליח בגדול. היא התחילה להנחית על הבנות כל מיני פרויקטים, הקפידה על קוצו של יוד ו'שיגעה' גם את הבנות וגם את הוריהן. אני בטוחה שהמנהלת הייתה מאד מרוצה ממנה, אבל הבנות ממש לא… במשך שלושת החודשים שהיא לימדה אותן הן היו לחוצות ועצבניות, וחיכו בקוצר רוח למורתן שתחזור".
זה היה הסיפור של ציפורה, ואחרי ששמעתי אותו נפל לי האסימון: העוצמתיות הזו, הרצון להרשים, להצליח בגדול… זוהי לדעתי הסיבה לכך שמורים רבים, במקום להתייחס בסלחנות אל משובות הילדות ולתת לזמן לעשות את שלו, מריצים את תלמידיהם למאבחנים שונים ומשונים, זמן יקר מוקדש לעניין וגם הרבה כסף, ולא תמיד כל זה היה כל כך חיוני לילד עצמו אלא יותר לשמו הטוב וליוקרתו של המורה.
כמובן, וכאן אני מדגישה, שאם מדובר בבעיה אמתית, כדאי ורצוי לטפל בה ולא להזניח חס ושלום. בעיות קטנות קל יותר לפתור מבעיות גדולות... אבל אולי, צריך להתאזר בקצת יותר סבלנות? בקצת יותר סלחנות? לזרום עם הילדים ולתת לזמן לעשות את שלו? אולי פשוט צריך פחות להשקיע ברושם החיצוני ויותר בתשומת הלב הפנימית, זו שלא תמיד קוצרת תשואות מהקהל הרחב, אבל קוצרת תשואות מתוך הנשמה?
אולי לכן הצליחו המורות של פעם ללמד ילדות גם קשות יותר, תזזיתיות יותר, קצת שובבות, לא כל כך מקשיבות, בלי להיבהל, בלי לשלוח אותן לאבחונים שונים ומשונים. אולי הן פשוט נתנו לזמן לעשות את שלו, לילדות לגדול ולעניינים להסתדר…
אבל היום, היום כולם חסרי סבלנות, רוצים להגיע למטרה מבלי לעבור את המסלול. רוצים להרשים, לקצור מחמאות, שיגידו שאנחנו מוצלחים וטובים ומיוחדים ואין כמונו. אם אנחנו כאלה, גם בתור הורים וגם בתור מורים, אין לנו זמן וסבלנות לתת לילד לצעוד את צעדיו המהססים, לשגות, ליפול ולקום בשנית. להתנסות, להיכשל וללמוד מטעויות. להשתובב ולגדול בקצב המתאים לו.
לא. זה לא מתאים לנו.
אנחנו רוצים תוצאות מהירות בשטח, ילדים מוצלחים מלכתחילה, מתוכנתים, מקשיבים, קוצרים ציונים טובים, יושבים בכיתה מבלי לזוז וממלאים אחר כל מטלה ומטלה.
לפני שנים ערך האדמו"ר מטלנא, שהוא גם איש חינוך ידוע, ניסוי מעניין: הוא סימן לעצמו כמה ילדים מוצלחים במיוחד, כאלו שעמדו בכל הציפיות שתלו בהם והרוו נחת את הוריהם ומוריהם, ועקב אחריהם. לאחר כמה שנים טובות הוא גילה כי לא יצא מאף אחד מהם איזה "גדול" מיוחד במינו, עילוי מדהים או אדם מצליח באופן חריג.
ה"גדולים" המוצלחים יצאו דווקא מאותם נערים פחות מוכשרים, פחות מתמידים, יותר בעייתיים.
בזכות מה הם יצאו כאלה?
בזכות הרבה אהבה, קבלה ותפילה.
אז כולנו, כל העוסקים בנשמות יהודיות, הורים ומורים, צריכים להפנים את המסר הזה עמוק בלבנו. הקב"ה ברא כל מני סוגים של ילדים בעולם וכל מני שבילים כדי להגיע אל ליבם.
אז נכון שכולנו עסוקים ועמוסים, מתמרנים בין גידול הילדים לשאר חובותינו או מלמדים בכיתות עם מספר תלמידים גבוה מאד. אבל במקום להשקיע בחיצוניות, הבה נפנה את לבנו פנימה ונשקיע במקום האמיתי. נעניק לילדים קבלה ללא תנאי ואהבה ללא גבול. לא נמהר לשים עליהם תוויות או לתייג אותם תחת שמות מקצועיים מפוצצים, ניתן לזמן לעשות את שלו, נתפלל מעומק הלב ובעזרת השם – נצליח!
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...