המלצה מחייבת | דוד הוד

• הדפסה
• דואל

מדוע הישראלים כול כך קשוחים, מה קרה, תפרגנו קצת, למה אי אפשר סתם לחייך ולהגיד שלום? למשל כשעולים לאוטובוס הקבוע כול בוקר, בסך הכול אנחנו כמעט אותם אנשים, אותם פרצופים ואותו נהג ישן וטוב. בקיצור, הרגשתי אתמול קצת ניכור קצת מוזר שכזה.

היה זה בוקר שיגרתי ורגיל, אני יוצא לסדר יומי באוטובוס הקבוע. אשתי הזכירה לי שאני צריך לקחת היום שקית "מאד מאד חשובה" כדי להעבירה למכללה, חומר שאמור להילמד שם היום. "השקית ליד הדלת" היא אמרה. יצאתי לדרכי, כמובן שלא שכחתי את השקית. בוקר שגרתי שכזה.

הסתכלתי על הקשוחים מסביב, אני מה זה לא אוהב את הנורמות המתנכרות השולטות באזורנו. פתאום, חשבתי לרגע שאני סתם מדמיין, חשבתי, שאני זה שפשוט קמתי על רגל שמאל, אמרתי, לאיש שלידי "שלום" בהארת פנים מסבירה. לא, הוא לא ענה. בתגובה הוא הסתכל עלי במבט משונה, לא ידעתי איך לפרש את מבטו. הסתכלתי שוב והיה נראה לי שהוא מסתכל עלי באופן כועס במיוחד. נלחצתי משהו.

הורדתי זוג עיניים שואלות ממנו, הרכנתי ראש, מבויש קלות. בפעם הבאה שהרמתי עיניים בתוך האוטובוס הצפוף הזה, כבר ראיתי את כולם מסתכלים עלי במבטים זועמים. הרגשתי רעידות מוזרות בפנים, מעל עין שמאל, זה קרה לי כמה פעמים נדירות בחיים כשזכיתי ל"כפרה של הרבה עבירות" -  כשהתביישתי ברבים. צבטתי את עצמי, אך עדיין, כולם הסתכלו עלי, הסתכלו על השקית שנשאתי בידי.

הסתכלתי גם אני על השקית ורציתי לקבור את עצמי תחתיה... בטעות, לקחתי את שקית הזבל, שהייתה משום מה היום ריחנית במיוחד.

אדם שישב לידי, קם והלך למקום אחר. לא רציתי לחכות שעוד אנשים אחרים יביישו אותי כך ברבים, התקדמתי לאמצע האוטובוס, לקטע החשוף מכיסאות ישיבה. כמה שפחות צמוד לאנשים, אמרתי לעצמי. מה לעשות, אך התזוזות של השקית, גרמו לה לנשב גלים נדירים בתוך האוטובוס. עמדתי באמצע וכולם הסתכלו עלי. הרגשתי את דמי נשפך, נשפך ומתערבב באבק שנדבק לסוליית נעלי, לרגע, הרגשתי, שהייתי רוצה להתחבא שם באמת.

הלכתי לנהג ודרשתי ממנו בתקיפות לרדת. "אנו באמצע כביש ראשי, חוק זה חוק, עד שנגיע לעיר היעד, אין עצירה"  התחננתי אליו, אמרתי לו שאם שוטר יתפוס אותו עוצר פה, אני אשלם את הקנס. "חוק זה חוק, אתה לא מבין עברית, תתרחק ממני, אני לא יכול להתרכז בנהיגה עם ריח שכזה". הייתי צריך לעבור חזרה בין כול המושבים עד לאמצע, עשר שניות, שארכו יותר זמן מהטיסה האחרונה שלי לארה"ב. הרגשתי כמו בכיכר "או טו דה פה" - בספרד, איפה ששרפו את היהודי היומי  לעיני אלפי נוצרים משולהבים. הרגשתי שפיכת דם ציבורית, גם על אפשרות של קפיצה מהחלון באיזה רמזור, כבר חשבתי. אמנם האוטובוס היה אטום חלונות, היו רק חלונות צרים – מאורכים למעלה.

אחד היושבים במושב הקרוב לאמצע האוטובוס, מהצד הקדמי, נעמד וחיפש מקום פנוי הרחק ממרכז הריח, -"ממני"-  הוא, מצא, כלומר, הוא עבר לאחור, אבל, כן... הברנש הזה... שעבר לאחור, נתקל עם התיק שלו בשקית... חתך אומנותי לאורך השקית גרם לתכולתה הריחנית להתגלות לעין כול. התכולה התפזרה ברחבה האמצעית של האוטובוס.

"איבדתי תחושה" בפנים, פחדתי שהן חטפו עיוות קל באותו זמן, "ראיתי שחור" בעיניים והרגשתי סחרחורת. הרגשתי שאני מאבד שיווי משקל, רציתי לברוח,  רציתי לצרוח,  מה?!  אין חלונות פתאום, תפסיקו כבר להסתכל עלי...

מחוצפת אחת, צעקה עלי לפני כולם "אתה לא נורמאלי, אין לכם פח זבל ברחוב? ראש העיר אמר  לך לזרוק את הזבל דווקא בעיר אחרת? אתה גורם לי בחילה..."  מה שקרה לה כמה שניות לאחר מכן, גרם לעוד הרבה אנשים בחילות. 

היה משהו שניסה להגן עלי, הוא אמר שאסור לשפוך דם יהודי בשידור חי, הרגשתי פתאום, שיש לי במה להיאחז. בשארית כוחותי התחלתי לאסוף את מה שנשפך, לתוך הפח שנמצא ליד הדלת האחורית. בקושי רבע מהתכולה הצליחה להיכנס. הסתכלתי על דלת האוטובוס וראיתי השתקפות של עצמי: על ארבע, ומסביבי זבל טרי.

אני לא יודע איך הנסיעה ההיא הסתיימה. התעוררתי כבר בתוך האמבולנס. בית החולים שחרר אותי לאחר בדיקות מקיפות, אני, עדיין לא השתחררתי ממה שעבר עלי בנסיעה הזו, גם לא נראה לי שאזכה להשתחרר מזה בקרוב.

תמיד חשבתי את עצמי גבר, שאף פעם לא יאבד עשתונות. אמנם, למציאות, יש דינמיקה משלה. גופי גדול הממדים, לא עמד בעומס שהיה שם על נפשי שרק דמיינה שהיא חזקה וחסינה. התעלפתי שם בפומבי, אני לא יודע מי ומה טיפל בי, נראה לי שכולם בסך הכול "די" נגעלו ממני.

ישבתי לחשבון נפש עמוק ונוקב. נזכרתי, בכמה סיפורים ששמעתי לאחרונה  מאנשים שעברו "מוות קליני". אנשים, שחיים היום עמנו, אך זכו ל"ביקור חי" ב"בית דין של מעלה", בשמים. הם פגשו שם את כול האנשים הכי יקרים להם, שנפטרו כבר. מסך, בגובה אין סוף, נפרש אל מול בורא עולם, פמליה של מעלה ואל מול הקרובים שלו. ראו שם את כול מעשי ה"מת החי" שלנו. ראו מה הוא עשה מרגע הקימה ועד ההרדמות. ראו גם מה הוא עשה במקומות בהם הוא התחבא ונעל היטב. ראו את הכול ב"שידור חי" "live"  . במסך, ראו בפרוטרוט גם את מחשבותיו של המבקר הזה.

האנשים הללו דיווחו, שאין יותר כואב, מבייש ומשפיל, מפומביות כול המעשים שעשו והמחשבות שחשבו. אי אפשר לברוח מהסרט הזה, אין שם חלונות והסנגור לא יכול להעלים ראיות.

צריך לחשוב, לפני שיוצאים מפה, עם איזו שקית, את\ה מתכוננ\ת לעלות ל"שם". שם, אי אפשר להתעלף.