השבוע האחרון שעבר על הזמרת הישראלית האהובה מרגלית צנעני - 'מרגול', היה אחד הקשים בחייה. מאושיית תרבות ופרסונה נערצת היא הפכה ל'אחרונת העבריינים' כהגדרת המשטרה ומצאה את עצמה מעבירה את לילותיה בכלא הנשים בתנאים אליהם לא הורגלה מעולם. לפי החשד, וכמובן לכאורה, איימה הזמרת על שותפיה בהם חשדה כי הם מעלימים ממנה כספים, ושלחה אליהם מסרים מאיימים באמצעות גורמים מהעולם התחתון.

 

סיפורה של צנעני מזכיר באופן מפתיע דמויות מרכזיות נוספות בציבוריות הישראלית שברגע אחד של אי שימת לב, מעדו ואיבדו את עולמם עליו טרחו ואותו בנו וטיפחו במשך עשרות בשנים. ביניהם אפשר להזכיר את איש הבידור דודו טופז, שהואשם בתקיפת דמויות מרכזיות בעולם התקשורת ושבחר בסופו של יום ליטול את נפשו ולהתאבד, את נשיא המדינה משה קצב שעל פי החשד ביצע מעשים אסורים ושצפוי לשבת שנים ארוכות בכלא, את ראש הממשלה אהוד אולמרט שחשוד בגניבת כספים רבים מקופת המדינה ושעומד כעת במרכזו של משפט סבוך וארוך, והרשימה עוד ארוכה.

 

מה קרה לכל אותם אנשים מוצלחים, אהובים, וגם כפי הנראה די חכמים? מדוע בחרו [שוב, לכאורה על פי החשד] ליטול בחשאי כספים אסורים או לבצע מעשים פליליים, כאשר הם מודעים לעובדה כי במעשיהם הם נוטלים סיכון והם עלולים לשלם את מחיר יקר וכואב על פעולתם?

 

לאנשים אלו לא היה חסר דבר. היה להם כסף, יותר משיהיה לרוב האזרחים במדינה זו בכל ימי חייהם, היה להם כבוד רב, משפחות, מעמד, עתיד פתוח, והם היו אהובים, מוכרים, ונערצים. מדוע הם היו זקוקים למשהו נוסף? האם לא היה להם די במה שהשיגו?

 

התשובה לשאלות אלו טמונה בשמונה מלים אותם הזכירו חכמינו לפני אלפי שנים:

 

"רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה התאווה והכבוד מוצאים את האדם מן העולם" [פרקי אבות פרק ד משנה כא].

 

"כי הם כלל המידות המגונות ושורשי כל המעשים הרעים ומהן יפרו כל החטאים" [אור יהל עמוד קסא].

 

בעל ה'אור יהל' מציין כי כל אותם אנשים שאיבדו את עולמם במהלך ההיסטוריה, ונטרדו מן העולם, לא נפלו אלא על בגין אחת משלש מידות אלו: קנאה, תאווה, כבוד. אדם שלא מסוגל להתנתק מיצרי הכבוד, הקנאה, והתאווה שבו, עשוי 'לאבד את הראש', להתמכר לסיפוקם של אלו ולשכוח מכל קו חשיבה רציונאלי שעשוי היה להגן עליו ולהזכיר לו את התוצאות החמורות שעלולות להתרחש. שכן המקנא, התאב, והדורש כבוד, עסוק כל כך בסיפוק צרכים אלו, שלא נותרים לו כל משאבים מנטליים אחרים העשויים לשמש לו כמנגנון הגנה מפני הסכנה האורבת לו.

 

נכון. בכל אדם קיימים יצרים בסיסיים אלו, כל בן אנוש חפץ בכבוד, מתאווה לכסף ולדברים נוספים, ועלול לקנא במי שלדעתו מצליח ממנו. השאלה היא רק, האם הוא מצליח ברגעים חשובים להתעלות מאליהם ולהבחין כי רצונותיו נובעים מאותם יצרים אפלים ולא ממקום הגיוני ואז להתעשת ולהבין כי דרך החשיבה שלו מעוותת ולא נכונה.

 

כדאי לשים לב. רבי אליעזר לא מזהיר כי הנגרר אחרי שלש מידות אלו הינו 'רשע' או 'גס רוח'. התנא גם לא אומר כי הנותן לקנאה לתאווה ולכבוד לשטוף אותו עושה עבירה חמורה ופוגם בקדושתו. רבי אליעזר אומר דבר פשוט חד ופרוזאי: לקנאה, לתאווה, ולכבוד יש תכונה פסיכולוגית, חברתית, וגם פיסית חזקה מאד – היא עלולה להביא את האדם אל מחוזות בהם לא חלם גם בסיוטיו השחורים ביותר להגיע, ולהוציא אותו מן העולם, כשהמשמעות היא בדיוק כפי שזה נשמע, התאבדות קולוסאלית ממנה כבר אין דרך חזרה.