במסגרת זו ננסה לתת מבוא, או פתח זעיר לספרו הקבלי הגדול – ספר התניא, המכונה גם בשם ספר הבינוניים. 

 

מקובלים אנו לחשוב כי בסולם הדתי - יהודי ישנם שלשה שלבים, שלש דרגות: צדיקים שכמעט לא עשו עבירות, בינוניים ה'מתנדנדים' בין קיום המצוות לכשלון העבירות, ורשעים השרויים רוב ימיהם בחטא. לאמיתו של דבר מדובר בטעות איומה. המונחים 'רשע', 'בינוני' ו'צדיק' המוכרים לכל זאטוט משלשת הספרים הנפתחים בראש השנה אינם אלא שם מושאל, מטאפורה העשויה לסבר את אזנינו בדירוג שלשת הקבוצות. במציאות האובייקטיבית, לא קיימים כמעט צדיקים, שכן כל אדם, קודם ירידת נשמתו לעולם הזה, מתחייב בשבועה חד משמעית כי יתנהג הוא כאדם צדיק. אם עובר האדם על שבועתו זו והוא עובר על עבירות, גם אם הם מעטות, איבד את התואר 'צדיק' והוא במקרה הטוב 'בינוני'. אנשים רבים המסתובבים בקרבנו המוחזקים על ידינו לצדיקים, אינם אלא בינוניים, שזו גם מעלה נשגבה. מה שפחות מעודד, הוא ההכרה היכן הדבר מעמיד אותנו, פשוטי העם.

 

האדם מורכב משתי נפשות, נפש שכלית - רוחנית, ונפש בהמית.

 

הנפש הבהמית, כוללת את אותם רצונות, דחפים, ותאוות, המניעות את האדם למלא את צרכיו באופנים שאינם חיוביים. חשוב להדגיש, הנפש הבהמית, אינה, כפי שמקובל לחשוב, הגוף וצרכיו, שכן הגוף עצמו יכול להתקיים ולתפקד בטהרה גם ללא כל סיוע שלילי, ולצורך הענין, הגוף יכול להתקיים גם על ידי מאכלים בריאים כשרים ופשוטים, הנפש הבהמית, מניעה את האדם להזין את גופו במאכלות אסורות, וכדומה. כך גם בענין שאר התאוות, הדחפים, והדחקים של האדם. 

לעומת הנפש הבהמית קיימת נפש שכלית - רוחנית. נפש זו כוללת את שלשת הביטויים הקלאסיים של בן האנוש: מחשבה, דיבור ומעשה. שלשת ארגומנטציות אלו, נחשבים לחיצונים לאדם, והם אינם חלק אורגני ממנו. האדם יכול לחשוב כך, ומיד לאחר מכן לבחור לחשוב אחרת. כך גם לגבי דיבור ומעשה. מאחר ששלשה ביטויים בסיסיים אלו לא מהווים חלק אינטגרלי של האדם הוא עשוי לעשות בהם שימוש שלילי ולרתמם לטובת הנפש הבהמית.

 

היכן נמצא אם כן האדם הבינוני? הבינוני, יודע תמיד להעמיד את שלשת היכולות האנושיות הללו, במרחב של הנפש הרוחנית, כך שעל אף נסיונותיה של הנפש הבהמית לגרור אותם אליה, מצליח הבינוני להשאיר אותם בשטח הרוחני ולפעול אתם גדולות ונכונות. 

 

הצדיק לעומתו, לא נזקק למאבק זה, ויכולת הבחירה שלו דקה וגבוהה יותר. אצל הצדיק, שלשת הביטויים או היכולות האנושיות המוזכרות – מחשבה, דיבור, מעשה – הם חלק אורגני ובלתי נפרד מהנפש הרוחנית, הם אינם חיצוניים לה וממילא שאין לו כל דיסוננס או קונפליקט כלשהוא בין הנפש הרוחנית לבהמית. ובמלים אחרות, לנפש הבהמית אין כל אחיזה או יכולת לגרור את האדם לפעול באמצעותה.

 

בעל התניא מציין כי הבינוני, שמתברר כעת כ'צדיק' גדול, חש דכדוך וחולשת דעת על היותו נתון כלל למאבקים בין הנפש הבהמית לשכלית, הוא מתבונן בצדיק [הנדיר מאד], וחש כעין קנאה על יכולותיו להתעלות מעל מאבק ארצי וחומרי זה. על כך מסביר הרב, כי מחשבה זו בטעות מקורה. על הבינוני לידע, כי שליחותו כאן עלי אדמות היא לפעול, ולהתנהג כ'בינוני', וככזה, עליו להיאבק בכל פעם מחדש. דווקא את צורת החיים המסויימת הזו, דורש ממנו ה', ועל כך אין לו אלא לשמוח.

 

על פי שיעור ה'חוזר', המשפיע הדגול רבי יואל כהן שליט"א.