יהושע והזקנים נופלים על פניהם עד הערב, מעלים עפר על ראשם וקורעים את בגדיהם. לא לחינם הם מגיבים בעוצמה כה גדולה, הם מבינים כי המוות של 36 הלוחמים לא חרג אמנם מגבולות הנורמה של חללי מלחמה, אך דווקא ההתנהגות הסטטיסטית הזו הלחיצה אותם. עם ישראל, הם ידעו, הונהג עד כה שלא על פי הטבע, והשינוי הפתאומי והקטלני הזה הדאיג אותם. מאד.

 

יהושע פונה לה' וקורא אליו באופן הגלוי ביותר

 

 

טיעונו הראשון של יהושע מתייחס באופן ישיר לסיכויי ההישרדות של העם הישראלי. אין בהיגד הזה ניסיון להציב או להציג קביעות ותהיות תיאולוגיות, או היבטים מדיניים עתידיים. יהושע בפשטות קורא מנהמת ליבו לאלוהיו ואומר כי אנשיו עומדים בפני כליה. בטיעון הזה של יהושע מתגלה היטיב האלמנט הסטטיסטי שהוזכר בפרק הקודם. יהושע מבין כי אנשיו הפסידו בקרב רק בגלל שהם היו חלשים יותר מבני העי, והעזרה השמימית של ה' שסייעה להם עד כה הוסרה. מאחר שכך יהושע מבין כי סיכוייו לנצח את שאר יושבי הארץ האימתניים קלושים ביותר. גישה זו מתבטאת בסיפא של דברי יהושע "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן". אילו היה ההפסד בעי פונקציה של עונש אלוהי, מדוע מייחל היה יהושע להישאר בעבר הירדן? הלא ידו הארוכה של העונש האלוקי תשיג אותו גם שם? מסתבר איפא כי יהושע הבין כי ההפסד בקרב היה ענין סטטיסטי, שעל פי ההתפלגות והניבוי ההסתברותי עשוי להתפתח גם לשאר מלחמות הכיבוש בארץ כנען והוא מעדיף להישאר בעבר הירדן שם כבר הם כבשו את הארץ והם יכולים להתיישב בה ללא חשש.

 

אם פסוקו הראשון של יהושע היה טיעון ייצוגי, לאומי, מגיע ההיגד השני והוא לגמרי אישי, אם כי גם לו יש השלכות ציבוריות

 

 

הפירוש הטקסטואלי של 'בי' הוא לשון בקשה כפי שמסביר התרגום. יהושע בשלב הזה מבקש או מתחנן על עצמו "מה אומר" או במלים אחרות כיצד אוכל כמנהיג, להפעיל 'מערך הסברה' למה שארע. מדוע אכפת כל כך ליהושע בשעה גורלית וקיומית זו ענין ההסברה לעם? התשובה מופיעה בפרשת שלח [במדבר יג], 40 שנים קודם לכן. המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ חוזרים משליחותם והם מגלים לעם כי הסבירות להתגבר על 'ילידי הענק', 'אנשי המידות', ו'הנפילים' העזים והגיבורים אפסית. אל מול דברי ההפחדה של עשרת הנשיאים נעמד יהושע כמעט יחידי [מלבד כלב] ובאומץ מפעים העז והבטיח לעם כי

 

יהושע כמעט איבד את חייו בעקבות אותם מילים אמיצות [בני ישראל ביקשו לסקול אותו ואת כלב ורק 'כבוד ה' חילץ אותם מן הזירה הלוהטת. במדבר יד, י], אך בסופו של דבר מתו המרגלים ואנשי הדור ההוא ודבריו של יהושע נשארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. כעת, אומר יהושע בפשטות: מה אמר לעם שסמך עלי ועל סמך הבטחותי כי 'נאכלם כלחם' חצה את הירדן. יהושע לא חשש למעמדו או לחייו כפי שכבר חזינו בפרשת המרגלים, אלא הוא מעלה חששות סבירים לגורל המנהיגות שלו שהוכרה על ידי ה' באמצעות משה רבינו. כרסום במעמדו עלול לעלות בפריחתם של כוחות כפרניים ופלגניים דמויי דתן ואבירם הזכורים שלא לטוב מימי הנהגתו של משה רבינו.

 

בהיגד השלישי של יהושע אנו כבר מוצאים טיעון תיאולוגי המתייחס ישירות לאל

 

 

יהושע מדבר כאן על 'שמו' של הקב"ה, ועל 'שמם' של ישראל. ניתן להיווכח בקלות כי אין כאן עיסוק בגורלו הפיסי של העם אלא בהכרתת שמו "והכריתו את שמנו". הכרתת השם של עם ישראל היא בפשטות חידלון של הלאומיות היהודית כעם ומחיקתו מדפי ההיסטוריה, כפי שאכן ארע לאין ספור עמים עתיקים אחרים. אולם מדוע הכרתת שם ישראל תביא גם לפגיעה ב'שמו' של ה'? 'שם' ככלל, ובוודאי 'שמו' של האלוקים הוא דבר ערטילאי, אבסטרקטי. מהו 'שמו' של האלוקים, האם הוא שם תואר או כינוי בלבד, אם כן לא ברור מהיכן החשש הגדול מפגיעה ב'שם' הזה. מסתבר כי ב'שמו' של ה' קיים רובד עמוק יותר וכפי שמסביר הרש"ר הירש בפירושו על חומש שמות

 

 

ל'שם' הינו אם כן יש ערך אינסטרומנטלי. אנו זקוקים לשמו של ה' כדי לדעת כיצד לעבוד אותו ומה הם טיב היחסים בינינו. מכאן אומר יהושע כי הפגיעה בעם ישראל תפגע גם ב'שמו' של ה' שכן אותה אינטראקציה מופלאה הקיימת רק בין ה' לעם ישראל תחדל להתקיים.

 

יהושע איפא מציב שלשה טיעונים: הראשון מתייחס לענין ההישרדותי – פיסי של העם, השני עוסק במוסד המנהיגותי שעלול להיכרסם, והשלישי תיאולוגי – היסטורי ומתייחס לאיבוד שמם של ישראל וממילא לפגיעה בשמו של ה'.

 

במענה של ה' אנו מוצאים התייחסות לכל שלשת המימדים אותם הזכיר יהושע. ההיגד הראשון מתייחס לשאלה המנהיגותית - פרסונלית של יהושע שעשויה להיפגע. ה' משיב ליהושע כי גם לו, כמנהיג, יש חלק עקיף בחטא המעילה הגדול. הנה דבר ה'

 

 

מהיכן נובעת האמירה החריפה הזו "קום לך", במה אשם יהושע? חז"ל במדרש מבהירים כי מנהיגותו של יהושע שגתה בשנים. הנה הראשונה

 

 

יהושע, כמנהיג, לא עמד בראש המלחמה אלא שלח את הגייסות להילחם בעוד הוא נשאר בחמ"ל שבעורף. כך, אומר לו ה', לא מנצחים במלחמה. אפשר לקבוע בוודאות כי יהושע לא חשש לעמוד בחזית, הלא הוא האיש שאסף אנשים כדי להילחם 40 שנים קודם לכן בעמלק, והוא זה שעמד לפני המרגלים והעם וחרף את נפשו להגנת הארץ. מסתבר כי יהושע סבר כי אין צורך בהתייצבותו בשדה הקרב מאחר שהניצחון הישראלי כבר הובטח על ידי ה'.

 

לקות שניה מתייחסת ישירות לחרם שהטיל יהושע על איסור הביזה משלל המלחמה כפי שמתואר בגמ' במסכת סנהדרין ובפירוש רש"י

 

לשון אחר: אתה כמנהיג צריך לדעת, היכן יש לאחוז את האנשים ביד תקיפה והיכן יש להרפות. החרמת השלל בשעת מלחמה היא התגרות קשה מידי ביצרים של לוחמים שרואים את גופות אויביהם מוטלות לפניהם ואילו להם אסור לנגוע בביזה המתגלגלת הפקר. ראוי לזכור שבשעת מלחמה הותר אפילו קיום יחסים עם אשה גויה יפת תואר, כפי שמתואר בפרשת כי תצא, מאחר שהתורה הכירה בחולשותיו ובדחפיו של בן האדם ובאיבוד מנגנוני המוסר שלו בשעת הקרב. האיסור הגורף הזה, הוא שהביא את עכן לאותה מעילה אסורה.

 

בהמשך ישיר לניתוח שהוצג בפרק הראשון על השבטיות ששררה בעם והעדר היכולת לקבלת מנהיגות אחת, מבהיר הקב"ה ליהושע כי גם לו יש חלק בסדקים המנהיגותיים. חלקו של יהושע הינו עקיף, לא נעשה במזיד או במתכוון, וגם אינו חורג מגבולות ה'גרמא', אך מאידך לא ניתן להתעלם ממנו. כעת לאחר שהובהרה נקודה זו, אומר האלוקים באופן חד משמעי, כי גם אם חרמו של יהושע לא היה מוצדק, מכל מקום לאחר שהוכרז, כמוהו כמי שהוכרז על ידי ה' בעצמו, שהרי יהושע הוא שלוחו ונביאו והעם מצווה להקשיב לו ועל כן

 

 

כאן יש תשובה ישירה להיגד הפרקטי: כיצד ישרדו עם ישראל. הקב"ה מסביר בפשטות כי הם אכן לא יוכלו להחזיק מעמד מול אויביהם החזקים מאחר שעוון החרם בידיהם, והם יאלצו להפנות את עורפם לפני אויביהם ובמלים אחרות לנוס ולברוח. כעת מוסיף ה' עוד שני משפטים שבמבט ראשון נדמים כוויריאציות של אותו תוכן

 

 

החרם, מסתבר מהווה אבן נגף שמונעת את המשך נצחונותיו של עם ישראל, אך גם גורם ל"לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם". כלומר מעבר לענין הפרקטי של הצפי הצבאי יש כאן גם אמירה תיאולוגית. ה' מודיע כי הוא 'מוותר' על המשך שיתוף הפעולה עם עם ישראל, שכן החרם הבלתי מבוער מתריס בעצם קיומו כנגד ציוויו של ה' בידי הנביא, ואין לקב"ה כל ענין באינטראקציה עם עם שלא מעוניין לציית לו. זו היא התשובה לטיעונו התיאולוגי של יהושע על איבוד שם ישראל ופגיעה בשם ה', שכן כל מהותו של 'שם ה'' הוא הגדרת היחסים עם ה'. אם צד אחד לא מעוניין בקיום אותם יחסים – הפגיעה ב'שם' אינה רלוונטית.

 

שני ההיגדים של ה' מוצגים באופן כרונולוגי האחד אחרי חבירו במתכוון. ה' מסביר ליהושע שמבחינה ערכית, רוחנית, הוא לא מוכן להמשיך את ההתקשרות עם העם כל עוד החרם בקרבם, ומיד אחר כך מגיעה ההודעה הפרקטית שכבר הוזכרה כי ללא הימצאותו של ה' אתם, אין להם כל סיכוי ברמה הסטטיסטית לנצח את עמי ותושבי כנען האימתניים "לא תוכל לקום לפני אויביך".