אז בבקשה, שב, תתכבד בכוס קרה של 'קוקה קולה' - דיאטטית כמובן - וננסה להכיר מקרוב את המורכבות של עולם הכשרות המודרני.

בנתיים, עד שהשתיה תגיע מהמטבח בוא ואספר לך מעט על המשקה שאתה עומד לשתות.

הסיפור הוא כזה: בשנת 1886 המציא רוקח אמריקאי בשם ג'ון פמברטון משקה בשם 'קוקה קולה' כדי להקל על לקוחותיו לבלוע תרופות מרות. הפציינטים כל כך התלהבו מהמשקה החדש עד שהתחזו לחולים רק כדי שתינתן להם ההזמנות ללגום ממנו...

פמברטון החליט למכור את המשקה בנפרד, במחיר צנוע של 5 סנט לכוס. הוא מכר בממוצע 9 כוסות משקה ליום, אבל ההצלחה לא האירה לו פנים. בסוף השנה הראשונה התברר לו  שהרווח ממכירת המשקה עמד על 50 דולר ואילו  ההוצאות הגיעו ל -  70 דולר. הוא מכר את הזכויות על המשקה תמורת 2,300 דולר ושכח מכל העניין. אבל העולם סירב לשכוח. עובדה -  בכל יום נלגמים בעולם מעל מיליארד כוסות של 'קוקה קולה'.  30 מיליארד ליטרים של תרכיז שחור ומתקתק כבר זרמו מעשרות מפעלי יצור של חברת 'קוקה קולה' בכל רחבי העולם.

זהו, סיימת למזוג? יופי, על תשכח לברך 'שהכל נהיה בדברו'.

קח לגימה. מרגיש את הטעם המתקתק? זה לא סוכר אלא ממתיק מלאכותי בשם 'אספרטיים' המצוי ביותר מ - 6,000 מאכלים ומשקאות דיאטטיים שונים. מדובר באנזים המורכב מחיבור של שתי חומצות אמינו: 'פניללין' ו'חומצה אספרטית'. חומצות האמינו הללו הם למעשה חלבונים המופקים מחיטה או מקטניות. מה שאלת? האם מותר להשתמש בחומצות אמינו הללו בפסח? שאלה מצוינת, אבל בואו נשאיר את זה לסוף.

הבועות מדגדגות לך את הלשון? זהו גז דו תחמוצת הפחמן.  הרבה פעמים מייצרים את הגז הזה כתוצר לוואי של תעשיית השמרים בתהליך המבוסס על החמצת חיטים. אגב, את דו תחמוצת הפחמן תוכל לפגוש לא רק בבקבוקי גזוז. גם בתעשיית הקפה הנמס משתמשים בו כדי לדחוף את הקפה הטחון דרך צינורות היצור. לא ידעת, נכון?

שים לב לטעם החמצמץ של חומצת הלימון. זה לא לימון, כמובן. אנחנו חיים בדור סינתטי שבו הלחם כבר לא עשוי מלחם, לעגבניה יש טעם של מלון, ולימון זה לא לימון.  תהליך היצור התעשייתי של חומצת לימון מתחיל בסוג מסוים של פטריות הגדל על מצע של תמיסת דגן או קטניות. הפטריות סופגות לתוכן את התמיסה. לאחר מכן מייבשים אותן, ובתהליך עיבוד כימי הופכים אותן לחומצת לימון. חמץ או לא חמץ? בשביל זה צריך לשאול פוסק מוסמך.

עוד לא סיימתי, קח בינתיים לגימה נוספת. טעים, לא?

משקה הקולה מכיל סוגים שונים ומגוונים של תמציות טעם. כשלושים אחוז מחומרי הגלם המשמשים לייצור התמציות הללו מקורם באלכוהול או בחומרי לוואי של אלכוהול. את הכוהל ניתן להפיק מחומרים רבים ומגוונים - סוכר, תירס, אפילו קליפות תפוזים. אבל קורה שתנאי השוק  הם כאלו שמשתלם יותר להפיק  אותו דווקא מעמילן החיטה. שמת לב איך החמץ מצליח להשתרבב כמעט לכל אחד מהרכיבים? מדהים.

תסתכל על הצבע של משקה הקולה - אני בטוח שלא היית לוגם קוקה קולה אילו היה שקוף או שהיה לו צבע כחול... ככה זה - התרגלנו לצבעם של מאכלים מסוימים. כאשר הצבע הזה חסר דואגים היצרנים להוסיף אותו באופן מלאכותי באמצעות צבעי מאכל. במקרה של קולה מדובר בהוספה של  גוון חום-אדמדם. צבעי מאכל מעוררים מגון רחב של בעיות כשרות בכל ימות השנה. ניקח לדוגמא את הצבע האדום. מייצרים אותו מ'חומצה קרמינית', פיגמנט צבעוני שאותו מפיקים מג'וק קטן וחמוד שנקרא 'קוצ'יניל'. לא, לא מוכרחים להשתמש דווקא בחרקים. אפשר לייצר אותו גם  מחומרים  סינטטיים שונים, אבל כאשר מייצרים אותו מהחרק הזה הוא טבעי לגמרי ובריא הרבה יותר. בריא - אבל טרף.  הנה לך עוד פרט כשרותי הטעון בדיקה. אגב, אם כבר מדברים על ג'וקים, כדאי לך לדעת שחרקים אדומים משמשים גם להכנת ציפוי זגוגי בשם 'שלק' שבו משתמשים כדי לתת ברק לכל מיני ממתקים. סתם שתדע.

יופי, אני רואה שגמרת לשתות. בכבוד, קח עוד כוס. מה אתה מחפש? את הבקבוק?

אהה, אתה רוצה לבדוק מי בדק שכל המרכיבים הללו כשרים. טוב מאוד, אני רואה שהבנת בעצמך  מדוע בתעשיית המזון המודרנית באמת נחוץ ידע רחב ומקצועי כדי לוודא את מקורו המדויק של כל רכיב.

איך אמר לי אחד מהעוסקים בתחום הכשרות -   אפשר לשתות סתם קולה וליהנות מהטעם. אבל אפשר לשתות קולה כשרה למהדרין, לברך לפניה ולאחריה, ואז כבר נהנים מהטעם של החיים!