{jcomments off}זה היה יום קר וגשום במיוחד וכולנו היינו ספונים בביתנו החמים.
בימים כאלה, בהם אי אפשר אפילו להתקרב לחלונות, אני משתדלת לשלוף מאי שם חפיסת צבעים חדשה, משחק קופסה או כל דבר אחר, שיעזור לנו להעביר את שעות אחר הצוהריים לא רק בחמימות, אלא גם בנעימות.
אבל אותו יום קר וגשום במיוחד הגיע לאחר שורה רצופה ברוך השם של ימים קרים וגשומים במיוחד, בהם לא הוצאנו את האף החוצה, והילד שלי, בן הארבע, עמד להתפוצץ.
נו, לכו תסבירו לו עד כמה הכינרת משוועת למים, ועד כמה יבשים כל הנהרות והנחלים, כולל אקוויפר ההר ואקוויפר החוף שנוצלו עד תום. מבחינתו המים מגיעם מהברז ואת הברז קונים בחנות, ו"למה כל הזמן צריך לרדת גשם?"
וזה לא שלא ניסיתי להסביר לו את כל מה שאתם חושבים עכשיו שהייתי צריכה להסביר לו, אבל באיזה שהוא שלב הבנתי שעלי לחלץ חושים ולמצוא מוצא מהיר, כדי שלא ייחרת היום הזה לרעה בזיכרונו של הזאטוט.
ואז עזר לי השם ובמוחי, ביחד עם הברק, הבריק רעיון גאוני.
"בוא!" הכרזתי בעליזות לכיוון הילד, שהסתובב סביב עצמו במעגלים. "הולכים לטיול!"
"לטיול?" הוא נדהם.
"לטיול!" התעקשתי.
"עכשיו?"
"עכשיו!"
"איפה?" בירר הבן שלי בחשדנות.
"בבית שלנו!" הכרזתי בעליזות.
"לא רוצה! זה לא שווה!" זעק הילד שחש מרומה.
"לא רוצה - לא צריך", אמרתי באדישות. "אבל אם אתה כן רוצה - אני מוכנה לקחת אותך לטיול מרתק בבית שלנו!"
הוא הבין שאין לו ברירה, נתן את כפו בכפי, ושנינו יצאנו לתור את דירתנו הקטנטונת, בעלת שלושת החדרים.
ותאמינו לי - הופתעתי גם אני!
באמת שלא ידעתי עד כמה מעניין הוא הבית שלנו, ואלו דברים נפלאים הוא מאכלס בתוכו.
הסיור הבלתי מתוקשר שלנו התחיל במטבח. הצבענו על כל הרהיטים הגודשים אותו, החל מהארונות וכלה במקרר, וקראנו בשמם בקול רם: "תנור! כיריים! שיש! מגירה! שולחן! כסאות!" מרתק, לא? אחר כך שתינו כוס מים, השקינו את העציץ שעל אדן החלון, פתחנו את המקרר וכיבינו והדלקנו את הנורה שלו, פתחנו וסגרנו את דלת התנור, ולאחר עוד כמה פעולות מרתקות חשנו שמיצינו את עצמנו באתר הזה ועברנו לאתר הבא, הלא הוא חדר המגורים.
בחדר המגורים בילינו כמעט חצי שעה. שמתם לב פעם כמה דברים יש בחדר הזה? יש בו וילון שאפשר לפתוח ולסגור, יש בו ספרים שניתן לדפדף בהם או לשנות את הסדר שלהם במדף או לנסות לזהות את האותיות שעל הכריכה שלהם, יש בו כסאות שאפשר לסדר בשורה ולזחול מתחתיהם, ועד ועוד פעילויות מגוונות שלא היו מביישות אפילו את מוזיאון המדע.
עוד לא גמרנו!
מחדר המגורים עברנו לחדר הילדים, שם כמעט הלכנו לאיבוד... אוצרות של ממש גילינו בחדר הזה תוך כדי סיור מרתק ממדף למדף, ממגירה למגירה. ממש לא ייאמן! סידרנו את מגירת הגרביים, שינינו את מיקום משחקי הקופסה על המדף (וגילינו איזה משחק שחיפשנו כבר המון זמן). גם שיעור התעמלות ערכנו בחדר, על גבי מזרנים, שנפרסו לצורך זה על הרצפה מעל סדין ישן. השארנו באתר כמה מזכרות מעניינות במיוחד כמו ציור יפה בלורדים, פיסות נייר גזורות ובית בובות אחד מסודר מחדש, ועברנו לחדר הרחצה.
חדר הרחצה הוא החדר הכי קטן בבית שלנו, אבל מה אתם יודעים? יש בו ברז שיכולים לפתוח ולסגור, ויש בו סלילי נייר טואלט שאפשר לגלגל מחדש על גליל מרוקן או סתם על עצמנו. אפשר גם להוריד את הידית המתאימה ולעקוב אחרי חתיכת נייר טואלט המתערבלת עם המים ונעלמת בעיקול הצינור, ואחרי שנוטלים ידיים ממשיכים לחדר הבא.
לא אלאה אתכם יותר מדי. אני בטוחה שעם קצת רצון טוב ושאר רוח, תוכלו לדמיין את המשך המסע המרתק שלנו, שהעביר לנו ביעף את שעות אחר הצוהריים, והותיר אותנו צוחקים עד כלות הכוחות ומורעבים כהוגן. הבן שלי כבר הכריז קבל עם ועדה ש"אמא, את מתוקה", והודיע שמחר הוא רוצה עוד טיול כזה, ואני חגגתי עוד ניצחון אימהי קטן.
בערב, כששחזרתי את מאורעות היום, כמו שאני עושה בכל יום כדי להסיק כל מיני מסקנות הגורמות לי אחר כך לנדודי שינה, לא יכולתי שלא להתפעל מהיצירתיות שמצליחים ילדינו לגלות בתוכנו.
לכל אחת מאתנו, אחרי יום מתיש במיוחד עם ילדים, גדולים כקטנים, יש רצון להודות מקרב לב לריבון העולם, אבי האימהות כולן, שהעניק לה כל מיני כשרונות חבויים שאפילו היא לא ידעה על קיומם, ושעצם הימצאותם בקרבה זהו נס בפני עצמו. כמו שהתוודתה באוזני פעם יונה, ידידתי לספסל הגינה: "תאמיני לי, תמיד הייתי ילדה שקטה כזו, לא כשרונית, בשוליים. אבל הילדים שלי הכתירו אותי ללא עוררין לציירת הכי מדופלמת בעולם, לשחקנית הכי מבוקשת, לזמרת מהוללה, להנדסאית בניין, למקריאת סיפורים מקצועית ולמומחית במשחקים מכל הסוגים. הילדים שלי", כך היא לחשה באוזני, "מפצים אותי על כל אותן שנים בהן עמדתי מן הצד, מייחלת לקצת תשומת לב. בשבילם אני האמא הכי טובה, צדיקה, מוכשרת ומיוחדת בעולם. הם תולים בי את עיניהם הקטנות והמעריצות, ומצפים ממני שתמיד אדע מה לעשות ומה לענות ואיך למצוא מוצא מן הסבך, והאמון התמים הזה שלהם גורם לי למצוא בעצמי כוחות מדהימים ולגלות בתוכי כל מיני דברים, אשר בכל פעם מחדש אני נדהמת להיווכח כי הם אכן בתוכי, רק שעד עתה לא ידעתי שהם שם!"
ואחרי אותו טיול באותו אחר צהריים גשום, הבנתי אותה הרבה יותר טוב!
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...