שבע נביאות וסבתא אחת | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

"היום נעשה את תרגיל שבע הנביאות", אמרה לנו זיוה, המדריכה בסדנת דמיון מודרך, בקולה הרך. ישבנו כולנו, נשים ובנות, במעגל על כר הדשא בחצר, ועצמנו עיניים.

ליד שרה היה מונח לב של זהב, מלא באהבה.

ליד רבקה היה מונח פרח החכמה, בעל עלי כותרת גדולים, צבעוניים ומבריקים.

ליד רחל עמד שעון חול של סבלנות, שגרגרי חול מוזהבים יורדים בו, מחלקו העליון לחלקו התחתון, בקול נקישה רכה.

ליד מרים היה מונח תוף שמחת החיים.

ליד אביגיל עמד, צונף קלות, סוס הנחישות.

ליד מיכל מונחת הייתה קופסת ההשלמה.

שבע הנביאות הביטו בי בעיניהן הטובות. "בואי בתנו", הן אמרו בקולן הרך, המתנגן, "בואי וטלי את מתנותייך".

לפתע היטשטשה התמונה מול עיני, ומתוך בליל הצבעים המתערבל צפה ועלתה דמותה של סבתי, שהלכה לעולמה לפני זמן לא רב והותירה אותנו עם חלל כה גדול - - -

- - - פתאום היית שם, סבתא, ממלאה את חלל האוהל בנוכחותך, וכל המתנות כולן ניצבו ועמדו לפנייך, מחכות לי.

ואז ניגשתי אלייך, סבתא, ונפלתי אל תוך זרועותייך, נותנת לעצמי להתמזג בך, כל כולי, בכל להט געגועי הצורבים, בכל כאב לבי השותת דמע.

וכך ישבנו חבוקות זמן רב, ממאנות להיפרד, אבל בתוך תוכי ידעתי כי בוא יבוא רגע הפרידה, וכי עלי לקחת ממך את מתנותייך בטרם יהיה עלי ללכת.

וכך נתת לי, סבתא, לב של זהב מלא באהבה, אותה אהבה אין סופית שבה אהבת את כולנו, על הטוב ועל הרע שבנו.

גם את פרח החכמה לקחתי ממך, אותה חכמה שהייתה טבועה בך תמיד, ושעזרה לך ברצון השם לנווט את ספינת חייך באוקיינוס החיים הסוער.

את שעון החול הסבלני נתת לי, סבתא, אותה סבלנות שאפיינה אותך תמיד.

את סידור התפילה שלך שמת בידי, כולו מוכתם בדמעותייך… סידור זה היה צמוד אליך יום וליל וממנו שזרת תפילתך, מעשה ידי אמן, לפני ריבון העולם.

לא שכחתי את תוף שמחת החיים, שמחה שלא עזבה אותך מעולם למרות כל הקשיים, שמחה שהסתירה מאתנו, אוהבייך, את כאבייך הרבים, את ייסורייך המתמשכים.

גם את מושכות סוס הנחישות נטלתי בידי, נחישות עמה דהרת תמיד קדימה, מבלי לבכות על העבר, מבלי להצטער על מה שלא ניתן לשנות.

ואת קופסת ההשלמה לקחתי, השלמה שקטה, הנובעת מתוך אמונה תמימה בבורא יתברך.

"חזורנה למקום הבטוח", בקשה המרצה, ואני נרעדתי קלות.

דמותך היקרה, האהובה, סבתא, החלה נמוגה ונעלמת. עוד מילה, נפנוף אחרון, ויותר לא ראיתיך. אך מתנותייך נותרו עמי, סבתא.

את לב הזהב ענדתי על לוח לבי.

את פרח החכמה שזרתי בשערי.

את שעון הסבלנות שמתי בכיסי.

את הסידור לא הנחתי מידי.

את תוף שמחת החיים השחלתי על פרק זרועי.

עליתי על סוס הנחישות, הנחתי עליו את קופסת ההשלמה, וכך יצאתי מן האוהל עם שבע המתנות הנפלאות שהענקת לי. עמן פקחתי את עיני, עמן חזרתי אל חיי, עמן אמשיך את הדרך, הלאה, הלאה, לאורך כל חיי.

לעד ולעולם תישארי עמי, סבתא.