חיים גדולים, חיים קטנים | מאמר אורח

• הדפסה
• דואל

שרה לב / חיים גדולים, חיים קטנים

במובנים רבים, תפילה פרטית היא סערת רגשות. אחרי ההתחלה הלוהטת, צריך להשקיע הרבה כדי להמשיך.

פניותיי הפרטיות הראשונות אל השם היו ביער אורן קסום, מול הבית הקודם שבו גרתי.
היו פעמים שדיברתי, היו פעמים ששרתי לי חרש, ולפעמים שמעתי ממש איך כל עשב שר איתי, אבל תמיד הרגשתי, שהתפילה מכניסה אותי בשעריו של עולם מופלא, כולו נופי בראשית.

הייתי באה מהחיים קטנה ורגילה, וחוזרת בגדלות רוח. התפילה העבירה אותי למימד אחר, היא היתה הרפתקה מרגשת.

אבל עברה שנה או קצת יותר, וההתרגשות החלה לדעוך. גם עברנו דירה וכבר לא היה לי יער, וגם השערים ההם נעלמו כאילו נבלעו פתאום באדמה. זמן התפילה הפרטי הפסיק להיות ביקור בכוכב קסום ומנצנץ, ונהייה - סתם. דבר שצריך לעשות.

דבר שחשוב לעשות, דבר שנחוץ לעשות – אבל לא דבר שמרגש לעשות.

היה זה כאילו חזרנו מירח הדבש והחיים האמיתיים התחילו. הם כבר לא היו חגיגיים כל כך, אלא יומיומיים ובדרך כלל אפרוריים. לדבר, להקשיב, להסביר, לשתוק, לפעמים לבכות, לפעמים להתלהט, אבל הכל כאן, בעולם הזה, לא ממריא לשום שחקים.

השלב הבא היה שלב המאבק. כשהשיחה הפרטית הפסיקה להיות קוסמת, היא כמעט הפסיקה להיות.

עבר יום ועברו יומיים ושלושה, ופתאום שכחתי או לא יצא לי, לא היה לי זמן, לא הייתי מרוכזת, או שממש התכוונתי לבוא אבל נרדמתי... פתאום עבר כמעט שבוע, וברגע האחרון באתי בריצה טרופה, והתנצלתי שאני לא יודעת איך זה קרה.

חלפו כמה חודשים שבמהלכם ניטש קרב בתוכי. האם אבוא גם אל תפילה פשוטה ויומיומית או אשכח אותה מפני שהפסיקה לרגש.

בניסים גדולים המשכתי. זכות אבותיי שהתפללו על ילדיי (שתהיה להם אמא נורמאלית) היא שעמדה לי כנראה, כי אחרי זמן האכזבה והריחוק, התהדקו היחסים מחדש. והפעם לא למטרות הרפתקאות וסערה, אלא מתוך הבנה, שאם אני לא מצמידה את מסיכת החמצן לפרצוף שלי בתדירות גבוהה קבועה, אני פשוט נחנקת למוות ומפסיקה להתקיים.

וכך זה נשאר עד היום.

הדרגה הבאה היא כנראה להתפלל שלא על מנת לקבל שום פרס – גם לא חמצן נקי יותר, אבל לשם עוד לא הגעתי. עדיין אני אוחזת ברצון, לקבל במפגש עם השם יתברך איזו פרספקטיבה על המציאות ועל עצמי, לעצור את המרוץ ולהקשיב.

***

באחת השיחות היותר זכורות לי, דיברתי איתו (בפעם המאה), על מערכת יחסים מרכזית מאוד בחיי, שכואבת לי דרך קבע.

שאלתי אותו למה, למרות שהתפילות ללא ספק מקדמות אותנו למקום הרבה יותר טוב מן המקום שהיינו בו בעבר, בכל אופן אני ממשיכה לחוות הרבה אכזבה וכאב. אנחנו כבר מדברים על זה שנים, אמרתי לו, יש אנשים שהרבה יותר טוב להם ממני בלי שהם בכלל התפללו, למה אותי אתה לא לוקח לשם?

ולפתע קיבלתי מענה חזק וחד, שחדר עמוק אל תוך ליבי.

"איזה חיים את בוחרת לחיות - חיים קטנים או חיים גדולים?" הוא שאל.

הוא לא היה צריך להסביר, מיד הבנתי. החיים הקטנים שאליהם הוא התכוון הם חיים שבהם הכל בסדר, והחיים הגדולים שאליהם הוא התכוון הם חיים שקורה בהם משהו.
יש התקדמות, יש טיפוס, יש מאבק וגדילה.

"חיים גדולים", אמרתי בלי היסוס, למרות שידעתי שכרוכים בהם הרבה לבטים וכאב.

"כדי לחיות חיים גדולים תהיי חייבת לחוות אכזבה מבני אדם", הוא הסביר, "כשאת מתאכזבת מבני אדם את באה אלי. רוב האנשים מוצאים את סיפוקם – או את מה שקרוב לכך – אצל בני אדם כמותם, ודי להם בכך. יכול להיות שיש להם חיים טובים, אבל אלה הם חיים קטנים.

אם את רוצה חיים גדולים, יהיה עלייך להישבר לעיתים קרובות. לא תמצאי את הסיפוק שאת מחפשת על פני האדמה, יהיה עלייך לשאת עיניים למעלה מזה, למקום אחר לגמרי. אלי. אלה הם חיים לא קלים, אבל גדולים. במה את בוחרת?"

"בכל זאת אני בוחרת בך", אמרתי לו, ומאז נשבר לי הלב לעיתים קרובות.

נשבר ומתאחה, מתפרק ונבנה, מת ונולד, מתאכזב ומתנחם וחוזר חלילה.
וככה זה ימשיך, כנראה, לתמיד.