לא הלכה | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

מאת: אילה ניסן

סבתא נפטרה בחנוכה ואורו של חג האורים הועם.

אסתר הייתה בהלם. ההלוויה… ה'שבעה'… כל אלו חלפו עברו על פניה מבלי שקלטה בכלל מה שקרה. רק אחרי השלושים החלה האמת המרה לחלחל לתודעתה כמו חרב חדה.

שוכבת הייתה על מיטתה בשעת לילה מאוחרת, מדמה את עצמה בעיני רוחה דופקת שוב על הדלת החומה. "יבוא", נשמע הקול האהוב מבפנים. אסתר פותחת את הדלת, פוסעת במסדרון הקטן, פונה ימינה אל המטבח. שם, ליד שולחן העץ הקטן, יושבת סבתא, חיוכה קורן והזיק בעיניה מרצד.

"שלום מיידלע", אומרת סבתא בקול מתנגן. "יופי שבאת!"

אסתר מתכופפת ונושקת את הלחי הקמוטה, הרכה. "מה שלומך, סבתא?" היא שואלת.

"ברוך השם יום יום", אומרת סבתא.

אחר כך שוקעות סבתא ואסתר בשיחה שאיננה נגמרת. סבתא חכמה ורגישה, ואסתר שואבת ממנה, מכוחה, מעצותיה, שותה בצמא את דבריה. אחר כך היא מכינה כוס תה חם לסבתא ולעצמה והן מכרסמות עוגיות ללא סוכר. יותר מאוחר תושיט אסתר יד עוזרת, לפי בקשותיה של סבתא. כך יעבור לו הזמן בנעימים...

אסתר משחזרת כך כל פרט ופרט. היא מריחה את ריח הבית הישן והטוב, את ריח הפרחים באגרטל, את ניחוח הכביסה. היא שומעת את תקתוקו של שעון האורלוגין הישן שבחדר הספרים: גלין גלין גלין... היא שומעת באזני רוחה את הרחש החרישי של נעלי הבית של סבתא, שומעת את קולה המזמזם מנגינות אהובות.

כמה אוהבת אסתר את סבתא... כמה א ה ב ה אסתר את סבתא.

אסתר שוכבת על מיטתה, בביתה הקט, ובוכה אל תוך כרה.

בעלה הצעיר שותף לכאבה, אך הוא איננו שותף מ ל א. הרי הוא מכיר את סבתא רק כמה חודשים. עדיין לא נקשר אליה כמו אסתר, שלבה שותת דם, קרוע, מנותץ לרסיסים, והגעגוע אוכל בה בכל פה.

בחטף נפטרה סבתא. נכון, לא צעירה הייתה. אך בת שמונים כבת שמונה עשרה. כולה חיוניות וצחוק, שמחה ואורך רוח. אל חיקה נשפכו תדיר דמעותיהם של בני המשפחה כולה וצחוקם התנגן באוזניה כמנגינה הערבה ביותר בעולם. לשם באו כדי להתברך בימי הולדת ולפני חתונה, לשם הביאו את הנכדים ואת הנינים החדשים, הישר אל זרועותיה החמות של סבתא, שתינוקות היו משוש לבה.

סבתא... סבתא… סבתא'לה…



ימים עוברים והכאב חד מתמיד.

קשה לה לאסתר להתרגל לכך שסבתא איננה. מידי פעם היא מחייגת את המספר השגור כל כך על לשונה, עומדת עם השפופרת בידיה, ליבה רוטט, אולי... אולי תשמע לפתע את הקול החם, האהוב כל כך: "ה---לו? מי זה?"

"זו אני! אסתר!" תצעק אז אסתר. "מה שלומך, סבתא?"

"ברוך השם, ברוך השם מיידלע. מתי את באה לבקר?"

אבל הצליל המונוטוני הבוקע מן השפופרת אינו נקטע, ואסתר מניחה את השפופרת בעריסתה ולבה בל עמה.

גם את מפתח ביתה של סבתא, המפתח שסבתא נתנה לה, שומרת אסתר. הוא תלוי על מתלה המפתחות היפה שעשתה בעצמה, מתלה שתאומו תלוי בביתה של סבתא. כמה נהנתה סבתא מן המתנה הזו! שיבחה אותה על העיטורים העדינים. ביחד תלו אותו בסמוך לדלת הכניסה, מאחורי הדלת.

לפעמים נוטלת אסתר את המפתח ונוסעת לביתה של סבתא. היא פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. הבית חשוך והיא מעלה את האור. הכל מסודר ונקי, אמה ודודותיה החזירו כל דבר למקומו לאחר ה'שבעה'. המפות פרושות על השולחנות. הוילונות משוכים על החלונות. השיש במטבח מבהיק מניקיון. כמה אהבה סבתא ניקיון וסדר! אבל אין פרחים באגרטל, וגם הפרח האמיתי - איננו.

מסתובבת אסתר בחדרים ובוכה. ממששת את הקירות ובוכה. מתיישבת על מיטתה של סבתא המחופה באריג פרחוני ובוכה.


יום אחד סיפרה לה אמא שהבית נמכר.

"מה?" אסתר לא האמינה למשמע אוזניה. "מכרתם את הבית של סבתא??"

אמא נאנחת. "כן, חמוד'לה. הדירה נמכרה. צריך לפנות את כל החפצים".

את הרהיטים חילקו בין ילדיה של סבתא, אבל כל הנכדים התאספו ובאו אף הם. כל אחד רצה לקחת לו מזכרת קטנה, משהו מסבתא שיישאר אצלו לנצח.

אסתר הסתובבה בחדרים. המולה שררה בכל.

מה תיקח עמה?

היא נוטלת סידור, ספר תהילים, את ספר התחינות של סבתא. מעט תמונות מצהיבות, כלי נוי… את הכל היא אוספת אל שקית מרשרשת. זה מה שנשאר מסבתא? הדמעות זולגות מעיניה והיא ממהרת להימלט אל ביתה. אינה יכולה לראות איך אט אט הופך הבית האהוב כל כך לבית זר ומנוכר.

אך בכל זאת היא שבה לשם לאחר ימים מספר. עברה מחדר לחדר, בוהה בקירות הריקים. זהו? לבה נקרע מצער. זה מה שנשאר? מכל החום והאהבה והשמחה שפיכו בין קירות הבית הזו, מכל דמעות העצב שזלגו בו, מכל הסודות שנלחשו בו…

איך יתכן, ריבונו של עולם?


הזמן לא עוצר מלכת. יום מצטרף ליום. חודש לחודש. בחדר הספרים בביתה הקט של אסתר תלויות תמונתם של סבא ושל סבתא. סבתא מחייכת אל אסתר מעם התמונה, עיניה מאירות. אסתר שולחת ידיים כמהות, מלטפת את התמונה בקצות אצבעותיה. סבתא… סבתא'לה!


חלפו כמה ירחים וביום בהיר אחד נולדה בתה הבכורה של אסתר.

אסתר חובקת את התינוקת בזרועותיה השוקקות, מצמידה את הלחי הקטנה אל לחייה. שואפת את הניחוח התינוקי אל קרבה ועיניה לא שבעות מהביט.

התינוקת הזו היא התינוקת הראשונה שנקראה על שם סבתא עליה השלום. בשחרו של יום חמישי נולדה, ובתפילת שחרית עלה אביה לתורה וקרא לה בשמה. לא היה צורך לחפש, להתלבט. שמה הלך לפניה...

אסתר מתבוננת בפנים הזעירים, הקמוטים. ליבה מחשב להתפקע מאושר ומצער. כמה חבל שלא זכתה סבתא לראות את ילדתה שלה! או יותר נכון, כמה חבל שלא זכתה ה י א שסבתא תראה את ילדתה, ואולי כמה חבל שלא זכתה התינוקת שסבתא תחבוק אותה בזרועותיה החמות.


בלילה מתקשה אסתר להירדם. עייפה היא עדיין, תשושה. מיטת בית החולים קשה היא והרחש הבוקע מן המסדרון טורד את מנוחתה. היא שוכבת לה ככה, נים ולא נים, אור רך נוגה מבעד לחלון, אורו של הירח. לפתע היא רואה את סבתא.

סבתא עומדת לצידה, חיוכה חם כתמיד. "מזל טוב, מיידלע", היא לוחשת.

"סבתא?" אסתר מושיטה יד מהססת. "זו את?"

"זו אני, מיידלע שלי", אומרת סבתא. "באתי לבקר אותך, נכדתי היקרה, לראות את נינתי החדשה, דור ההמשך שלי".

"סבתא", בוכה אסתר. "כל כך התגעגעתי אלייך! איפה את? מדוע הלכת?"

"לא הלכתי, מיידלע", אומרת סבתא ברוך. " אני פה. אינך רואה?"

"אני רואה", מחייכת אסתר מבעד לדמעות. "ולא תלכי, סבתא?"

"לא אלך", מבטיחה סבתא, עיניה מאירות.


נוגה כחלחל מתפשט בחדר.

אסתר מתיישבת בבת אחת במיטתה ודמותה של סבתא נמוגה אל תוך האפילה.

חלום, או שמא חיזיון?

אבל במפתיע, באה רווחה לליבה המיוסר של אסתר.

"לא אלך", מהדהדים באוזניה מילותיה של סבתא.

אסתר יורדת חרש ממיטתה, ממהרת אל חדר התינוקות. היא מובילה את העריסה אל חדר צדדי, חדר ההאכלה הלילי. היא מרימה את התינוקת הקטנטנה ומאמצת אותה אל ליבה.

"סבתא לא הלכה", היא מבטחה לילדתה. "לנצח תישאר היא בלבנו. המצוות שקיימה, הדמעות ששפכה, החינוך שהעניקה לנו, התפילות שהתפללה ועדיין מתפללת היא עלינו... כל אלו חיים וקיימים, וגם כל צאצאיה, ילדיה, נכדיה וניניה הממשיכים את דרכה. את, ילדתי, נקראת על שמה. ובבוא גואל צדק בקרוב בימינו נתראה שוב, בשמחה".

באותו לילה ערבה עליה שנתה של אסתר.