ממני, טובה'לה | מאמר אורח

• הדפסה
• דואל

מאת שרה לב

ה' הטוב, שלום,

פתאום החלטתי לכתוב לך מכתב.
אתה יודע, רק אתה יכול לעזור לי, אף אחד אחר לא, אבל גם אם תחליט לא לתת לי את הדבר שאני כל כך רוצה, בכל אופן אני אשמח על שכתבתי לך, כי אני רוצה לספר לך מה אני מרגישה.

נכון שאתה יודע גם בלי מכתבים, אבל אבא שלי הסביר לי שאתה מאוד שמח כשאנחנו באים לספר לך מה עובר עלינו, וחוץ מזה, ילדים הרי אוהבים לספר כל דבר לאבא שלהם, (אם יש להם אבא טוב, שאכפת לו), ואבא הרי אוהב מאוד להקשיב לילדים שלו, (אם הוא, כמו שכתבתי, אבא טוב, שאכפת לו), וזה לא משנה אם הוא ידע לפני כן מה שהם אמרו, הם פשוט נהנים לשוחח! זה העניין.

אז בבקשה, אבא'לה, בוא נשוחח על זה שאין לי שום אחים ואחיות ואני לגמרי בת יחידה במשפחה שלנו.

אני רוצה לכתוב לך מה שאני לא אומרת יותר אפילו לאבא ולאימא שלי שבבית. פעם הייתי מדברת על זה הרבה, היום כבר לא, אני לא רוצה לצער אותם.

כל כך אני אוהבת ילדים קטנים! כל כך אני אוהבת תינוקות, כל כך אני רוצה שגם לנו יהיה תינוק, או תינוקת, כמה מהם, או לפחות לפחות אחד!

לכולם יש, אתה יודע. בכל הרחוב שאני גרה בו, אין עוד ילדה יחידה חוץ ממני. בבניין שלנו יש הרבה משפחות ולכולן יש הרבה ילדים. לשתיים מביניהן יש תריסר, בלי עין הרע. שתיים עשרה, אבא, זה המון, לא?

לפעמים אני מנסה לחשב כמה זוגות גרביים יש להם בבית – ואני עושה כל מיני תרגילים בחשבון עד שאני מתבלבלת לגמרי. פעם חישבתי שעם כל הגרביים של הקיץ והחורף ושבת ויום חול והקרועים והמתוקנים והחדשים וגם של ההורים, יש להם לפחות 624 זוגות. אולי יותר.

ולפחות מאה זוגות מנעלים, כלומר נעליים ונעלי בית ומגפיים ונעלי יום כיפור ונעלי התעמלות וכולי, ובטח אלף בגדים מכל הסוגים והגדלים והצורות והצבעים. כי גם את מה שלא לובשים השנה שומרים בשביל האח או האחות לשנה הבאה. לא כמו אצלנו, שאמא בכל תחילת עונה ממיינת את כל בגדי העונה הקודמת, ומעבירה לשקית גדולה את כל מה שקטן.

כשהיא רואה איך העיניים שלי מלוות את הבגדים אל השקית ואת השקית אל דלת הבית, היא עונה לי על השאלה שאני לא שואלת: "אבל טובה'לה, כשיהיה לנו תינוק נקנה לו הכל חדש!"

"ואם לא יהיה לנו כסף בדיוק?" אני שואלת.

"אז נקנה במחסן הבגדים בשני שקל, ואולי עוד נמצא אפילו את אלה שהיו שלך", מחייכת אמא. "חבל לשמור סתם, ערימות על ערימות, בינתיים ילדים אחרים יכולים ליהנות".

לא אכפת לי שילדים אחרים יהנו, אבל אם באיזה ארון היינו שומרים לאח הקטן שלי בגדים בכל הגדלים, אז הייתה לי יותר הרגשה שעוד מעט, עוד מעט הוא באמת יבוא.

כשהבית כל כך ריק והארון כל כך ממוין, ואין לנו לא מוצץ ולא כיסא של תינוק, לא אוטו כזה שהקטנים קוראים לו 'בימבה' ואפילו לא פעלולון או דופלו... אפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שאנחנו בכלל לא רוצים תינוק, כי אין לנו כלום בשבילו.

וזה לא נכון, אבא'לה, שתדע. אנחנו נורא רוצים, גם אבא ואמא, אני יודעת. רואים את זה על העיניים של אמא בהדלקת נרות שבת, ועל העיניים של אבא בראש השנה וביום כיפור ובכל פעם שנוסעים לכותל המערבי וגם סתם ככה, לפעמים, רואים לו על העיניים. אולי לא כולם רואים, אבל אני רואה, ואתה רואה גם כן.

אם תתן לנו תינוק – באמת נקנה לו הכל הכל. יש לי כבר 369 שקלים בקופה שלי, שחסכתי, ואני לא נוגעת בהם. אני חוסכת. זה בשביל עגלת תינוק יפה. סבתא תשלים את השאר, סיכמתי איתה ביום ההולדת האחרון שלי.
הייתי צריכה להסביר לה למה אני רוצה כסף ולא מתנה. ראיתי שזה לא כל כך מצא חן בעיניה. "אני לא אוהבת שמטבעות משקשקות בכיסים של ילדים", היא אומרת לא פעם. "גם אצל מבוגרים הצלצול של המטבעות הוא לא הצליל הכי חביב עלי, אבל אצל ילדים זה ממש מאוס!"

אז הסברתי לה שאני לא מטיילת עם הכסף לשום מקום, הוא נח לו בקופה הקטנה בתוך המגרה שלי.

"אני שומרת אותו בשביל עגלה לתינוק שלנו, כשהוא ייוולד, ולמרות שכבר אספתי הרבה עוד חסר לי המון. אני מקווה שה' לא יחכה עם התינוק עד שיהיה לי מספיק, זה יכול לקחת כמה שנים!"

"אני אשלים לך כמה שיחסר", אמרה סבתא מיד, "התינוק יכול לבוא כבר, אם ה' רוצה".

"אבל חסר לי עוד הרבה, 500 שקל, או יותר", הזהרתי אותה.

"מה איתך, טובה'לה, את לא יודעת שאני עשירה גדולה?" גערה בי סבתא ולא ידעתי אם בצחוק או ברצינות, "יש לי נכסים, מגרשים, שדות וארמונות, יהלומים ומרגליות ומטמונים קבורים באדמה. אני עשירה לפחות כמו המלכה של אנגליה, ואפילו יותר ממנה".

אז נרגעתי. כסף לעגלה כבר יש, וגם לשאר הדברים. ואנחנו כל כך מחכים!


אני מתארת לי מה זה להתעורר ממנו בלילה, לשמוע אותו בוכה ולדעת שזה באמת הוא, האח שלי, עובדה שהבכי שלו נשמע קרוב כל כך, ולא מהחלון, מהדירה של השכנים...

אני מתארת לי מה זה לעמוד לידו, ככה בחושך, כשהוא כבר נרדם מחדש עם המוצץ בפה, להסתכל על הראש הקטן עם השערות הדקות ולהושיט יד בין הסורגים של המיטה ללטף, רק בשביל להרגיש שזה אמיתי...

בראת לי לב שכל כך אוהב תינוקות, אבא'לה, האם אזכה לאהוב בו אח או אחות, בסופו של דבר?

לפעמים אני חושבת שלא. לא יהיה לנו ודי וחבל לקוות. המחשבה הזאת עושה אותי עצובה מאוד ואפילו קצת כועסת, למרות שאני יודעת שאתה עושה הכל לטובתי... קשה לי להבין למה זה לטובתי ואני בוכה לתוך הכרית ואומרת 'אבל אני רוצה! אבל אני רוצה! אבל אני רוצה!' הרבה פעמים.

אתה יודע, אתה הרי רואה אותי, ואבא אמר לי שגם מילים כאלה, אם אומרים, עדיף להגיד לך. גם זה סוג של תפילה, ואולי דוקא מפה תבוא הישועה.

אבל רוב הזמן אני כן מאמינה שיהיה לנו. אני מרגישה שאתה רוצה לתת לנו, ורק מחכה שיגיע הזמן.


דבר אחרון שרציתי לספר לך זה שביקרתי אתמול אצל חברה שלי רחלי. לרחלי יש שמונה אחים ואחיות ותמיד מרעיש שם ושמח כמו שאני אוהבת. בתחילה אמא אמרה שאבוא הביתה בחמש וחצי, אבל אחר כך היא צלצלה שיש לה כמה סידורים, אז שאשאר עד שהיא תבוא להחזיר אותי. שמחתי מאוד. רחלי ואני שיחקנו באמהות ורחצנו את גילי ואת צילי, שתי הילדות הקטנות בנות השנתיים ושלוש. אחר כך האכלנו אותן באוכל שאמא של רחלי הכינה וגם הצענו עבורן את המיטות.

"כשאת באה אלי, הטיפול באחיות שלי נהיה כיף כמו לשחק עם בובות", אמרה לי רחלי ואני הסתכלתי בה בעיניים לא מאמינות וכמעט צעקתי: "כמו בובות?! איך את בכלל יכולה להשוות? הן הרי אחיות שלך, אחיות אמיתיות!"
ובדיוק באותו רגע נהיה שקט, ואמא שלי, שהגיעה לקחת אותי, עמדה בפתח החדר עם אמא של רחלי ושמעה מה שאמרתי. היא חייכה את החיוך הזה שלה, שנמצא רק על השפתיים ולא מטפס לעיניים, ואמרה: "אמא של רחלי אמרה שעזרת לה הרבה, טובה'לה, אבל עכשיו כבר מאוחר. בואי נלך הביתה".

"אני אלווה אתכן", אמרה פתאום אמא של רחלי.

היא ירדה אתנו במדרגות, ולא אמרה כלום עד שהגענו כמעט לקצה של השביל, אז סיפרה דבר שהפתיע אותי לגמרי:

"אתן יודעות? גם אני בת יחידה. כשנולדתי, אמא שלי היתה ממש מבוגרת. כבר בכיתה א' ידעתי שאם ה' לא יעשה עוד פעם את הנס של שרה אמנו, והוא כנראה לא יעשה, לא יהיו לי אחים ואחיות. תמיד אשאר ילדה יחידה. לאבא היה כבר זקן כמעט לבן ואמא נראתה כמו הסבתות של שאר החברות".

"יו", אמרתי לפני שהספקתי לחשוב, "איזה מסכנה".

"לא", אמרה אמא של רחלי, " לא הייתי מסכנה. אבא ואמא הם אנשים כל כך מיוחדים ושמחים, שכל הבנות בכיתה שלי אהבו אותם ובאו אלינו הביתה בלי הפסקה. רק כשהן הלכו היה שקט גדול ממלא את הבית. אם תוסיפו לזה את העובדה שאהבתי לקרוא בלי סוף, ואמא הייתה סורגת או רוקמת או אומרת תהילים בלחישה, תבינו למה, הרבה פעמים, הייתי מרגישה כמו דג שגר בתוך אקווריום, וסביבו רק מים ודממה עמוקה.

הזמן עבר. בגיל 19 ב"ה התחתנתי, ואז ה' ענה לכל התפילות שהתפללתי אליו בתור ילדה, ואת כל האחים והאחיות שלא היו לי – הוא נתן לילדים שלי.

היום, כשטובה'לה באה אלינו, היא לא פוגשת אצלנו שום דממה ושקט של אקווריום, נכון?"

"ולמרות זאת היא מרגישה אצלכם כמו דג במים", חייכה אמא וליטפה לי את הראש.

"גם אמא שלי ככה. היא באה אלינו המון פעמים, יושבת על כסא וכולם מטפסים עליה מכל הכיוונים, ולמרות שהיא לא בדיוק מצליחה לענות לכל אחד על כל השאלות, היא מרוצה לגמרי ומחייכת ונהיה לה אדום בלחיים מרוב המולה, ולפני שהיא הולכת היא אומרת לי תמיד: "חסדי השם, גיטה'לה, חסדי השם. מי היה מאמין שבסופו של דבר עוד נהיה משפחה עם כל כך הרבה ילדים".


אז איך שתחליט, אבא'לה. אני יודעת שאתה עושה מה שטוב לנו באמת.

רציתי רק לספר לך איך אני מרגישה. כי אתה אבא שלי, וכל ילד אוהב לספר לאבא שלו הכל, בפרט אם יש לו אבא טוב ואוהב שאיכפת לו, כמוך.

ממני, טובה'לה