במסגרת מאמצי להקנות לילדיי חינוך לניקיון, אני גם מלמדת אותם את הדבר הבסיסי והאלמנטרי הנקרא: צחצוח שיניים.
מיד עם בקוע השן הראשונה, לאחר שהחגיגה נגמרת וההתרגשות שוככת, אני רוכשת בדחילו ורחימו את מברשת השיניים היפה והיקרה ביותר בבית המרקחת.
אחרי שאני עורכת לה הכרות עם הילד שלי, היא הופכת לשעשוע מועדף בעת הרחצה, עד שבמשך הזמן היא גם ממלאת כראוי את תפקידה המלכותי, קרי: צחצוח שיניו של הנסיך הקטן.
בחדר הרחצה יש לנו גלריה מרשימה של מברשות שיניים, בגדלים שונים, בצורות שונות ובצבעים שונים, בהתאם לנטיות ליבו של כל איש ואיש ובאישור הבד"ץ, סליחה, רופא השיניים המשפחתי שלנו הטוען שאין כמונו משפחה לדוגמה בתחום השמירה על ניקיון השיניים.
עד שנסיך אחד הכריז מרד.
"לא רוצה לצחצח", הוא אמר, חד וחלק, ולא רצה לצחצח.
ניסינו לשכנע, להבטיח, להדביק מדבקות, לקנות מתנות... שום דבר לא עזר, הילד מסרב בכל תוקף לכרות ברית שלום עם המברשת המבוישת, ומעדיף שלא לפתוח פה לשטן.
"מה יהיה?" אני מקוננת באזני אביו המיואש של הסרבן. "כשהוא יהיה בן מאה לא תישאר לו שום שן בפה בקצב הזה... רק תחשוב על כל החיידקים והחייזרים המתרוצצים שם בין השיניים שלו..."
"אולי נפסיק לתת לו ממתקים?" מנסה האב האומלל להעניק לי עיצה מועילה.
"קודם כל, זה בלתי אפשרי, כי אנחנו נסבול מזה יותר ממנו", אני טוענת, "וחוץ מזה, לא רק בגלל ממתקים צריך לצחצח שיניים, ועוד חוץ מזה, אתה יודע שאני לא אוהבת את השיטות האלו".
"אז אולי תתייעצי עם בעל מקצוע?" הוא מנסה את מזלו.
התייעצתי, ושבתי הביתה עם הספר המתוק 'קריוס ובקטוס'.
בארוחת ערב שלפתי את הספר בחגיגיות רבה מן המעטפה והענקתי אותו כמתנה ליניק חסר הצחצוח. "זה בשבילך", אמרתי לו. הילד חובב הספרים התאהב עד מהרה בדמויותיהם הקטנות והמקסימות של קריוס ושל בקטוס, צמד החיידקים העליז המתגורר בפיו של עוזי, אותו ילד מיתולוגי האוהב מאד ממתקים וחלה עם ריבה, ולא כל כך אוהב לצחצח את שיניו.
ארוחת הערב הוקדשה לפרק הראשון, הנקרא 'ימים שמחים', ובו מסופר על קריוס ועל בקטוס, שאחד מהם שחור שיער והשני אדום שיער, האוכלים כל היום ממתקים ודברים טובים, תוך כדי שהם שרים ומזמרים ובונים לעצמם בתים קטנים ונחמדים בשיניו של עוזי.
הילד לא שבע מלהתבונן בציורים המלבבים של שני היצורים הקטנים העושים חיים, וארוחת הערב הסתיימה ללא תקלות.
במשך הימים הבאים התקדמנו אט אט לאורך הפרקים בספר. קראנו על בקטוס שנמאס לו לגור למטה, והוא בנה לו בית במרומי השן. קראנו על עוזי המתלונן על כאבי שיניים ועל קריוס הדופק בחוזקה בפטישו על השן האומללה בעוד עוזי מייבב מרוב כאב, ואז הגענו לחלק שבו שומעים קריוס ובקטוס את אמא של עוזי האומרת לו: "עליך לצחצח את שיניך, עוזי!"
כאן מסופר על קריוס המביט נפחד אל אחיו ושואל: "מי זה היה?" ובקטוס עונה לו: "זו הייתה אמא של עוזי שאמרה לו לצחצח שיניים!"
"לא!" נשמעה זעקה ואני קפצתי בבהלה. בתחילה חשבתי שהיה זה קריוס ותמהתי כיצד אני שומעת את זעקתו בצורה משכנעת כל כך, אך לאחר מכן גיליתי שהיה זה דווקא הינוקא שלי, שבעיניו כל הפחד שבעולם.
"מה קרה?" נבהלתי.
"אסור לעוזי לצחצח!" מתייפח הבחור. "אם הוא יצחצח שיניים, מה יקרה לקריוס ובקטוס?"
רק עכשיו, באיחור גדול, תפסתי את הטעות האיומה שלי.
למה לא חשבתי על זה קודם?
הילד שלי, שלא מסוגל לראות את אבא שלו הורג ג'וק, איך לא ירחם על זוג חיידקים מתוקים, ולו גם במחיר כאב שיניו של עוזי?
באותו רגע רציתי לזרוק את הספר לכל רוח שלא תהיה, ולמחוק אותו מן ההארד-דיסק במוחו של ילדי. אבל כפי שאמרתי, היה זה מאוחר מידי. מולי ישב ילד מסויט, שכל מוחו ולבו וארוחת הערב שלו נתונים לקריוס ולבקטוס.
לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת להמשיך את הסיפור.
בקול נכאים המשכתי אותו, וזה התאים להפליא לתוכן הברור מאיליו: עוזי מצחצח את שיניו והקטנים נמלטים אל תוך הבתים שלהם, ומגלים לחרדתם עם תום הצחצוח שלא נותר להם דבר לאכול. דמעותיהם של קריוס ושל בקטוס מתערבבות בדמעותיו של ילדי הרחמן.
המצב חמור. מה יהיה?
הרבה הייתי נותנת כדי לסיים כאן. לבי אמר לי שההמשך יהיה גרוע עוד יותר. ואכן, בהמשך לוקחת אמא את עוזי לרופא השניים הסותם את החורים בשיניו.
"מה, הוא לא רואה שגרים שם?" מתלונן הבן שלי, ואני כבר רואה שיותר הוא לא ירצה ללכת לרופא שיניים. בתחושה של 'אחרי המבול' אני צולחת את המשך הסיפור, על קריוס ועל בקטוס הרעבים והעצובים, שלא מוצאים מנוח לכף רגלם ולבטנם המקרקרת, ועל עוזי, שללא רחמים מצחצח שוב את שיניו.
כאן הופך הסיפור התמים לטראגי ממש. הסופר האלים מתאר בכשרון רב את המברשת האיומה החודרת לכל חור ולכל סדק, ואת הקטנטנים הבורחים מפניה אל מעמקי הפה. שום דבר לא עוזר, ולקול יפחותיו של בני הרגיש אני ממשיכה ומקריאה את השורות הבאות:
"עוזי! עוזי! רחם! רחם!" צעקו שני הקטנים.
"הצילו! המברשת תופסת אותי!" צעק בקטוס.
"החזק חזק, בקטוס!"
"אינני יכול! הצילו! הצילו! הצילו!"
אבל זה לא עזר. עתה לא היו להם חורים להסתתר בהם, וכך טאטאה אותם המברשת מתוך הפה ביחד עם משחת השיניים והמים והקצף...
אצלנו זלגו המים מן העיניים ויצא הקצף על עוזי חסר הלב ועל רופא השיניים האכזר ועל הסופר חסר הבינה שכתב מן ספר נוראי שכזה.
כנראה שכאן תפס הסופר את טעותו, והוא מסיים בנימה מפויסת יותר: "הם נפלו דרך הכיור אל צינור הביוב וממנו נשטפו אל הים הגדול. שם הם שטים ומחכים להזדמנות לזחול לאיזה חור בשן אחרת..."
"אולי חבל קצת על קריוס ועל בקטוס", מוסיף הסדיסט הזה עוד כמה גיבובי ניחומים, "אבל היה אחד ששמח מאד. זה היה בעל השיניים. אתם מכירים אותו: עוזי!"
מאז הבן שלי שונא את עוזי שנאה תהומית, והוא לא מוכן בשום פנים ואופן לצחצח שיניים!
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...