קבלו אותה! | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

לפעמים אני מרגישה שזהו, אני לא יכולה יותר.

 

כל כך הרבה דברים יש לי על הראש!

הצוות הגדול שאני ממונה עליו, החומרים שאני חייבת לדאוג שיגיעו בזמן, כל התיקונים שמתנקזים להחלטות שלי, כל הבעיות של הרגע האחרון…

לא, לא קלה היא העבודה שלי. מאתגרת - זה כן. מעניינת - בוודאי. יצירתית - מאד. אבל הלחץ, הלחץ הזה מוציא אותי מדעתי!

בזמנים כאלו, מה שמחזיק אותי, מה שמחזק אותי - זו הידיעה שהנה, אוטוטו, באה שבת.

שבת, היום הנפלא, יום ההתנתקות שלי, יום ההתנתקות היהודי.

נכון, יש בו, ביום השבת, הרבה דברים מקסימים: אוכל טוב (אם מבשלים אותו קודם…) משפחתיות, מנוחה והרבה פחות פיח בכבישים.

אבל אוכל טוב אפשר להכין תמיד, בשביל משפחתיות צריך הרבה מזל (אצלנו קוראים לזה – סייעתא דשמייא, כלומר, עזרה משמים), בשביל לנוח אפשר לטוס לאיים הקריביים, ובקשר לפיח – מה דעתכם על יום שכולו אופניים?

אבל את ההתנתקות היהודית, האמיתית, הפנימית - אותה אין שום דרך לחקות, בשום מקום, בשום זמן ובשום תרבות.

כי אי שם למעלה יש מנוע גדול, עצום, של עשייה, וממנו משתלשלים כבלים עבים, המתפצלים לכבלים דקים יותר ומתפצלים הלאה, עד לחוטי חשמל דקיקים אשר כל אחד מהם מחובר לבן אנוש כלשהו. כן, גם אני מחוברת לחוט חשמל דקיק כזה, ואין לי מה לעשות נגד זה, כי כל עוד אני מחוברת אליו (ואי אפשר שלא), הוא מזרים אלי אנרגיה חשמלית תזזיתית, ואני, כמו כל אדם בעולם, לא יכולה להימלט ממנה, אפילו אם אכבה את הטלפון ואת הסלולארי ואת המחשב, אשכב במיטה, אתכסה בשמיכה מעל לראש ואעצום חזק את העיניים... כי אי אפשר להוריד את השלטר, חוץ מאשר ב… בשבת.

בשבת, כל יהודי יכול להוריד את השלטר, וכמו בגנרטור חרום - הוא מתחבר באופן אוטומטי למקור הקדושה, הטהרה והנצח. משם, מהמקור הזה, זורמים אליו במלא העוצמה מנוחה, שמחה ושלווה שאי אפשר להסביר אותן במילים, צריך פשוט להתחבר כדי להבין.

וזה קורה בשניה, באותה שניה בה אני עומדת מול נרות השבת, אוספת את אורם לקרבי, מליטה את פני בידי ומברכת: "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת".

אז, ברגע הזה, בדיוק, אני מתנתקת מהמנוע הרועש ומתחברת אל המקור השני.

איזו אמת. איזו עוצמה.

ו… כן, יש כאלו שלא מבינים: שבת? בסדר… יופי, משפחה, סעודה חגיגית… אבל מי צריך את כל הפרטים הקטנים הללו?? את כל ההלכות והחוקים והמשפטים? למי מפריע אם מדליקים את האור בחדר או מפעילים קומקום חשמלי?? זה אפילו לא מעייף!

אז זהו, שכאן טמון הסוד: מלאכות שבת אינן אסורות משום שהן מעייפות. מלאכה בכלל לא אמורה לעייף תמיד (זוכרים את שיעורי מלאכה בבית הספר?) לפעמים היא דווקא מהנה ומרפה!

אבל זה בדיוק הרעיון. כאשר עושים מלאכה שיש בה יצירה (גם בהדלקת אור יש יצירה, כי נסגר בה מעגל חשמלי) מתחברים באופן אוטומטי לחוט החשמל הדקיק הזה, שמתחבר לכבל הדק, שמתחבר לכבל העבה, שמתחבר למנוע הגדול של העשיה. מרגע שמתחברים למנוע העשייה - ממש כמו אדם שנוגע בחוט חשמל חשוף, ואפילו בקצה אצבעו - מתחשמלים! כן, מתחשמלים ומתנתקים ממקור השלווה והמנוחה.

אבל אם מקפידים לשמור על החוקים וההלכות שניתנו לנו על ידי בורא העולם, הרי שאף אחד ושום דבר לא יוכלו לנתק אותנו מהמקור הזה, ממנו נוכל לשאוב תעצומות נפש וכוחות עבור השבוע כולו.

ולא יוכלו לה, לשבת, לא בוקה ולא מבולקה, לא חוסר סדר ולא חוסר כסף, לא מלחמה ולא מצוקה. גם בגיא צלמוות יכול כל יהודי, בכל מצב, להתנתק ולהתחבר. להתנתק ולהתחבר…

כי כה אמר השם: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ומבקש אני ליתנה לישראל" )שבת י' ע"ב).

קבלו אותה!