מכניסי אורחים | אביגייל מייזליק

• הדפסה
• דואל

בשביל שבי אירוח זה פשוט צורת חיים. הבית שלה הומה אדם כמעט בכל שעות היממה, ובשבתות מדובר כבר בחגיגה אמיתית.  לפחות ארבעים איש מתארחים מידי שבת אצלה בבית הגדול והרחב - מכל סוגי וגווני הקשת. בעלי תשובה בתחילת דרכם, נוודים שלא מצאו מקום לשים את הראש, אורחים חשובים מהארץ ומחו"ל ושכנה תשושה שחיפשה קצת שקט לסעודת שבת אחת.

 

במבט מהצד קשה היה לי להבין איך שבי מצליחה להחזיק מעמד כאשר בכל רגע נתון ביתה מוצף אנשים, ויחד עם זה ישנה עבודה, ילדים וסתם ניהול שוטף של הבית.

"קודם כל את צריכה להבין שיש סיעתא דשמייא. השם עוזר בכל מיני דרכים מגוונות ומאז שפתחנו את ביתנו לאורחים אני רואה איך לא מפסידים ממצווה, איך תמיד מגיע כסף לקניות באורח פלאי ממש, וגם הכוחות לעשות את כל מה שצריך לעשות מגיעים. חוץ מזה שבתור זוג חוצניקים שהשאירו את כל משפחתם מעבר לים, זה פיצוי אדיר גם לנו וגם לילדים שהבית כל כך מלא תמיד.

אבל האמת היא שאת הדחיפה העיקרית לארח קיבלנו עוד כשהיינו באמריקה.

היינו אז זוג צעיר למדי עם שלושה פיצקאלעך, כאשר יום אחד בעקבות מקרה לא נעים שקרה בשכונה עם אחד השכנים הגויים נאלצנו לעזוב את הבית בחצי הלילה ממש. בלי שאני אבין או אאמין מצאנו את עצמנו בשעה שתיים בלילה באוטו עם שלושה ילדים פעוטים ומזוודה גדולה. במשך מספר שבועות נאלצנו לשוטט משכונה לשכונה בלי שתהיה לנו קורת גג לשים את ראשנו, בלי מכונת כביסה, בלי אוכל נורמאלי. זה היה מאד קשה. והדבר היחידי שחייה את נפשנו באותה תקופה קשה היה האירוחים.  לא כל אחד מבין כמה זה חשוב לארח ומכל הלב. היו מקומות שנתנו לנו להרגיש שאנחנו מאד מפריעים. אשה אחת הכניסה אותנו לבית והציעה שאני, בעלי והילדים נישן כולנו על שמיכות במרפסת הפונה אל הנהר, זאת למרות שהיו לה לא מעט חדרים בבית. ברור שלא יכולנו להשאר שם.  אחת אחרת הכניסה אותנו לבית אבל לא נתנה לנו כלום, לא אוכל, לא שתיה, כאילו ציפתה שנדאג לעצמנו בתחום הזה. גם כאן ההרגשה שלנו היתה קשה.

ואז, אחרי שתי האכזבות כשהרגשתי שממש כשל כוח הסבל - הגענו למשפחה נפלאה שאירחה אותנו בחום כזה שהיה ממש תרופה לפצעי הלב שלנו. מיד כשנכנסנו קיבלנו שתיה קרה וארוחה חמה ונהדרת. את כל התיקים עם הכביסה המלוכלכת לקחה מאיתנו בעלת הבית והחזירה אותם מספר שעות מאוחר יותר כשהכל מקופל וריחני. קיבלנו חדר נעים ומרווח עם מיטות נקיות ומוצעות והילדות הגדולות לקחו את שלושת ילדינו לבייסמנט לחדר המשחקים כדי שנוכל לנוח ולהחליף כוח.

באותם רגעים הרגשנו ממש כמו הלך מוכה צמא במדבר שמצא אחרי שעות רבות נווה מדבר עם מעיין מפכה.

ראינו עד כמה נכון הכתוב "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה". אותם אנשים פשוט חייו את נפשנו והחזירו לנו את האמון בבני אדם. בעקבות הנסיון הזה, החלטנו אני ובעלי ללכת בדרכיהם ובכל פעם שנפגוש אנשים שזקוקים להכנסת אורחים נציע להם את ביתנו. כך התחיל הכל וכך הגענו למצב המקסים של הבית היום."