אינני נבהלת כאשר אני מגלה תלמידות צעירות וששות אלי קרב בכיתה שבה נשלחתי לבלות שעתיים של בוקר שטוף שמש. כמה זמן כבר עבר מאז הייתי אני בגילן? עשרים, מקסימום שלושים שנה, אבל דבר לא השתנה מבחינה מהותית. מאז ומעולם היו המורים עומדים מצד זה של הקתדרה והתלמידים מצידה האחר, ואוקיינוס גיאוגרפי עמוק של ניגוד אינטרסים חצץ ביניהם. המורים נראו כאילו הם מעונינים באמת ובתמים לדעת מה עלה בגורל הבריכה ששני פועלים מילאו ושלושה אחרים רוקנו אותה, ואילו את התלמידים עניינה תמיד הבריכה בלבד. אבל עם כל הבנתי ללב תלמידותיי, ישנן הפרעות שאסור לי לקבל מטעמים חינוכיים מובהקים, ולו מן הסיבה הברורה הבאה: לו תשוטט מנהלת בית הספר במסדרונות ותשקיף להנאתה מבעד לחלונות הכיתה, ותראה את כל תלמידות הכיתה מכרסמות מקלות מלוחים וקופצות גומי בין טורי הכיתה, ואותי משוחחות בשלווה עם שתיים שלוש תלמידות על מצב שיחות השלום - אני חושבת שצלצוליה של המפקחת לוינסקי ייפסקו מאותה נקודה לנצח וכמוהם גם מקור הפרנסה שלי. לכן (ומסיבות אחדות נוספות), אני חייבת להשליט קצת משמעת בכיתות, לפחות לפעמים.
"בנות", אמרתי בנימה יגעה, "זאת הפעם השלישית שאני מבקשת את תשומת לבכן".
זו הייתה כיתה עליזה ששבתה את לבי כבר מרגע בואי. על דלת הכיתה המתין לי שלט קטן ומנומס מקרטון לבן ועליו נאמר באותיות אדומות: "נא לא להפריע. עסוכים". חככתי רגע בדעתי ואז החלטתי להיכנס על קצות האצבעות, תוך התחשבות מקסימלית בעיסוכים החשובים.
הבנות שקועות היו בתפילה ולא הסתירו את אכזבתן למראי. הן נעצו בי מבטים שפירושם היה, בלי ספק – "כתבנו לך פתק על הדלת, לא ראית?" אבל אני התעלמתי מן המבטים, התיישבתי על כסא המורה כאילו היה מקומי הטבעי ופתחתי את הסידור שלי. הן סיימו לפני, ועד שפסעתי לאחור בתום "שמונה עשרה", כבר היו שקועות בפעילות מגוונת בסוף הכיתה. שלחתי לשם מבטים חקרניים ולא יכולתי לראות מה הדבר, הבנות התגודדו סביב משהו מתוך כוונה ברורה להסתירו מפני מרגלים וסוכני אויב מסוכנים.
"בנות!" קראתי אליהן, "צר לי להפריע לכן".
"אז את לא חייבת", מלמלה מישהי בהעזה.
"טעמי שמורים עמי", אמרתי לה, "וכדאי שתפסיקי להתחצף. בנות, את תשומת לבכן, בבקשה."
זו הייתה, ללא ספק, דרישה מוגזמת. תשומת ליבן של הבנות נתונה הייתה לחפץ כלשהו מן השורות האחרונות. נתתי להן שתיים שלוש דקות להתארגנות, אבל זה היה קצר מדי. נתתי להן עוד דקה וביקשתי את תשומת ליבן בפעם השלישית כאמור, ואז חבטתי על השולחן וקראתי בקול רועם, "אני יכולה לראות כיתה שקטה שמתכוננת לקראת יום לימודים, או שעלי לגשת ולראות מהו הדבר המעסיק אתכן כל כך?"
הן התיישרו מיד. אין ספק שפחות מכל רצו שאני אצטרף אליהן שמה, מה שכמובן די פגע בי. מישהי הדפה בגרירה את התיבה המסתורית אל מאחורי אחד השולחנות בצורה מרגיזה ביותר ששוב מנעה ממני לראות במה מדובר, והבנות כולן התיישבו בצייתנות, ארשת פניהן למודת הסבל משקפת בברור את מצב רוחן לקראת יום הלימודים שמצפה להן.
"איפה המורה פנינה?" שאלה אחת מהן בטון שאמר בעצם- מה איכפת לנו, כל המורות אותו דבר.
"אני חושבת שהיא לא כאן", אמרתי, והבטתי סביב, "כמובן, יתכן שהיא אצל התופרת כעת, או אצל רופא השיניים, ואולי סתם התעוררה מאוחר ועדין היא מסתובבת בבית בחלוק, אלא שאת צבעו המדויק לא אוכל לומר לך כרגע. חשוב לך מאוד לדעת?"
התלמידה הסמיקה והבנות גיחכו. "לפעמים אנו פשוט חקרנים מדי", אמרתי וכבר פערתי את פי כדי לשאול- "מה יש לכן שם בתוך התיבה, בעצם?" כשחשתי, פתאום, שאולי בכל זאת עדיף להניח לעניין.
פניתי לילקוטי ושליתי ממנו את חוברת ספרות שלי. "הוצאנה מחברות ספרות", אמרתי, "והעתקנה, בבקשה, את החמשיר החמוד הזה מן הלוח, אנחנו עומדות לעבוד עליו קצת". הבנות הוציאו את מחברותיהן באי רצון מופגן. אי שם, ממש קרוב אלי, שכנה לה תוכנית הרבה יותר מרתקת, בזאת לא היה לי כל ספק, אבל לא הייתה כל דרך לברר מהי.
"גמד צהוב מקטורן", כתבתי על הלוח והקראתי בקול רם תוך כך, "עצר מתחת לאורן, לנו-"
"פחחסט" רם קטע את התלהבותי באחת.
"מישהי קראה לי?" שאלתי בלי להסתובב.
הקולות שקטו, אבל אני יכולתי להבחין בתנועה המתעוררת מאחורי גבי. המשכתי לכתוב על הלוח בהחלטיות. תתעסקנה להן שם במה שתתעסקנה, ולאחר מכן אתפוס אותן על חם ואברר אחת ולתמיד מה כל התעלומה הסודית הזו. מזווית עיני הבחנתי שהילדה חומת התלתלים שכבר היו לה עמי חילופי דברים בתחילת השיעור מבצעת נסיגה חרישית מכיסאה שבמושב השלישי אל אחורי הכיתה. הוספתי לכתוב בנקישות גיר רועמות על הלוח ובינתיים הפזלתי מבט מתחת לשרוולי. הילדה רכנה אל משהו, הפכה אותו בבת אחת וחזרה למקומה בקפיצה. הבנות היו שקטות כעכברים, ואני הוספתי סימני שאלה אחדים ומיותרים לשורה האחרונה של החמשיר והמתנתי בנשימה עצורה. קולות גירוד קטנים בקעו מקצה הטורים, וסבלנותי פקעה.
"מה זה שמה?" תבעתי לדעת.
"כ..כלום", מלמלו כמה בנות.
"זה כלום מיוחד ללא ספק", ציינתי, "הוא מרעיש. מה זה?"
"צב!" הכריזה חומת התלתלים, "צב, המורה! יש כאן צב!!"
וקיוותה, כפי הנראה, לראותני מבצעת קפיצת בהלה איומה לאחור ונמלטת מן הכיתה אחת ולתמיד, סוף סוף. "צב?" שאלתי בשלוה, "ומנין בא הנה, אם יורשה לי לשאול?" היא משכה בכתפיה. "מכל מיני מקומות יכול היה להגיע", מלמלה לבסוף תחת מבטי הנוקב, "אולי מלמטה, או מהמחסן של השרת.."
"או מתוך הקופסא האפורה", עזרתי לה, "כמובן, יכול להיות שהצב קפץ החוצה מעצמו או שהקופסא פשוט נפלה ונפתחה, אבל יכול להיות גם, נגיד, שאיזו תלמידה משועממת הקפיצה אותו החוצה, מה את אומרת?" השתררה שתיקה, פניה של המתולתלת הפכו להבה ואני חככתי בדעתי מה לעשות כעת. הצב טייל לו מעדנות מתחת לספסלים האחוריים, והבנות הניפו את רגליהן באוויר כדי לאפשר לו לעבור ביניהן. היה עלי לקבל הכרעה תכף ומיד.
"גשי הלום", הוריתי לתלמידה שלי, (כשאני זקוקה לזמן כדי להחליט, אני מדברת במליצות.) אחר תלשתי דף אחד מתוך פנקס הציונים שלי. רשמתי עליו מה שרשמתי בחיפזון, והושטתי אותו מקופל לילדה הנזופה. "רדי עם הפתק לחדר המנהלת ומסרי לה אותו. היא תחליט מה הלאה- ואני בהחלט מחכה להחלטתה".
כתפיה של הילדה שחו. האווירה בכיתה התחדדה בבת אחת, אף בת לא צפתה החרפה כזו של המצב, ופחות מכולן חומת התלתלים.
"אבל המורה- אני", ניסתה למחות בפנים חיוורים, "לא התכוונתי- סליחה"..
"עכשיו אני המורה", קטעתי אותה בהדרת כבוד, "והגיע הזמן לכך, סוף סוף. גשי מיד לחדר המנהלת". קולות הגירוד הרכים של ציפורני הצב ליוו אותה בדרכה כמו נקיפות מצפון קלושות. אחרי חמש דקות, כששבה ודפקה על דלת הכיתה, ובעיניה הקלה שלא תתואר מהולה בשרידי טינה על שכמעט גרמתי לה התקף לב זוטא, מצאה אותנו מתגודדות בעליזות סביב שש שולחנות שחוברו יחדיו, ועליהן מתנודד הצב וסוקר אותנו באדישות.
"חיי הצב בטבע מנומנמים מאוד", הרציתי באוזני הבנות הנלהבות, "מחצית משנות חייו עוברות עליו בשינה, וגם במחצית האחרת אין הוא נחפז ביותר"... היא פסעה פנימה, הסמיקה, והושיטה לי שקית ובה קליפות מלפפונים ושתי פיסות עגבנייה.
"המנהלת אמרה שזה מה שיש לה עכשיו", אמרה לי והחליקה למקומה. מה שלא ברור הוא מה תעשה הילדה להבא - האם תמשיך להפוך קופסאות צבים באמצע השיעור?
אם תעשה זאת, אני משוכנעת שמורותיה תאלצנה להעניש אותה.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"החברותא - איילת השחר, שד' חמד 21 מודיעין עלית. 1800-202-502 או 08-9140600. פקס 073-2590898
Please wait...