"ואנחנו לא נדע מה נעשה - כי עליך עיננו. זכור רחמיך" מתפלל מבקש מה' עצה.

המטוס כבר המריא ופתרון אין.

זקוק היה לרעיון שיאחד תחתיו הכל. חוט שני שאפשר לתלות בו כל אחד באשר הוא שם וזה אחר להופיע.

וכך כשהוא שקוע במחשבותיו הוא מרגיש תפיחה קלה על השכם. היה זה שכינו לספסל גם הוא יהודי שומר תורה. "נדמה לי שמשהו מטריד את מנוחתך"? הוא תמה באוזניו, "אכן" אישר זאת רבי דוד. אולם מסופקני אם תוכל לעזור לי בענין". "בכל זאת תשועה ברוב יועץ", הציע שוב השכן. רבי דוד סח לו על מצוקתו, הלה שתק כמי שמנסה לדלות איזה בדל מידע אבוד אי שם ברחבי המוח הגדול שחננו הבורא, ואז פתח ואמר "אני לא חכם גדול, אבל פעם שמעתי משהו שיוכל לעזור לך. המגיד מדובנא פנה אל הגאון מוילנא, 'כיצד היא הדרך הטובה ביותר להשפיע על ציבור שומעי? איזה דבר לומר ומה לא?' הגאון השיב לו במשפט קצר: 'כגביע העולה על גדותיו' דהיינו אל תחפש מה להשפיע, השפע על עצמך והסובבים יקבלו את כל מה שהגביע שופך מאיליו".

אורו עיניו של רבי דוד. לזאת הוא היה זקוק. לא יותר חיפוש נואש אחר תכנים אלו ואחרים. הוא ישב ועיין "לעצמו" בהגדה כמנהגו בערבי פסחים וכשהגיע למלים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", הבזיקה מחשבה. קודם על עצמו וממילא לאחרים: מה באה התורה  להדגיש לנו בחלוקה זו לארבעה בנים? כמובן "חנוך לנער על פי דרכו". אולם יש כאן דבר נוסף עמוק ונסתר.

נקדים את דברי הכוזרי בראש המאמר השלישי. אמור לי, שאל המלך, מה היא ההגדרה של חסיד. זה הנחשב בחז"ל לאדם השלם, מה מעשיו ומה שיגו? ענה לו החבר: החסיד הוא "ראש ממשלה" - דואג לכל אחד ואחד באופן אישי. אין אפליות, אין שקרים. אין משחקים הכל בדיוק וביושר, כל אחד מקבל את המגיע לו בדיוק נמרץ לא פחות ולא יותר לא נותן לפשע להשתולל וכו' וכו'. אמר לו המלך סלח לי חבר, לא שאלתיך על מלך בישראל, אלא על חסיד, הלוא זו עבודה עצמית לא ציבורית, ואתה עונה לי על ראש ממשלה? ענה לו החבר, הוא אשר דיברתי החסיד הוא ראש ממשלה ממש ואבאר לך: כל אדם מורכב מהרבה חלקים. יש לו נשמה וגוף יש לו מידות, טובות וגם רעות. נטיות לכאן ולכאןף עוד ועוד. לכל חלק וחלק יש את הדרכים שלו. הנשמה צריכה רק רוחניות "תורה, תפילה ומוסר". הגוף צריך רק גשמיות אוכל שינה בגדים מנוחה וכו'. כל מידה ומידה צריכה את המגיע לה. הכעס צריך להתפרץ באופן המותר, או להירגע. הקמצנות דורשת את שלה, החסיד שולט בכל אלו שלטון מלא. לא שלטון של דיכוי אלא להיפך. הוא נותן לכל חלק וחלק את המגיע לו, ואינו מתעלם מאף כוח. אם לגוף אז גשמיות ואם לנשמה אז רוחניות, ואז קורה הפלא הגדול, אחרי זמן מה כשכל הכוחות מקבלים כל אחד את המגיע לו הוא רותם אותם לתת את שלהם, ואז הם נשמעים לו בחפץ לב. וזה לשונו הזהב:

"ובאשר עשה צרכי כל אחד מהם ונתן לטבעים מה שיספיק להם מהיקיצה ומהתנועה, במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל אל חילו לעזור לו. להדבר במדרגה שהיא למעלה הימנה".

נדמה שענין עמוק זה מסתתר בדברי בעל ההגדה. "כנגד ארבעה בנים" לכל אדם יש בליבו את ארבעת הבנים. בתחום זה אנחנו צדיקים ובאחר לצערינו, קצת - טיפה רשעים, בשלישי תמים לא מבינים, וברביעי ממש שאינו יודע לשאול, אלו הכוחות שאנו אפילו לא יודעים על קיומם. אם נדע נוכל בסופו של דבר לרתום את כולם לעלות לפסגות שטרם כבשנו, נוכל להמריא אל על. זהו חסיד. אותו מגלה לנו בעל ההגדה כמבואר בכוזרי. רבי דוד היה מאושר.

הרי זה בדיוק מה שאומר הגאון מוילנא, מלא את עצמך והאחרים יקבלו מאיליו. כעת כשמצא בעצמו את כל ארבעת הבנים, יוכל בקלות להשפיע על כל סוגי הבנים של ה' שיגיעו ל"סדר הפתוח" אי שם בקצה העולם.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה.