הניסיונות לא עלו יפה. ישיבת מנהלים דחופה זומנה. האשמות, רעיונות חדשים, צעקות וכו'... ושוב עוד ניסיונות. עוד אכזבות ותסכולים. המשקיעים אובדי עצות. עד מתי נראה רק את המינוס? האם יש תקווה ליקב הזה?

 

אבל מה לעשות, היין לא יוצא משובח כמצופה. יקב חדש לא יכול להיכנס לשוק על רגל שמאל. הציבור לא קונה תירוצים, הוא קונה "יין טוב" וכזה עוד לא יצא כאן, ביקב שלנו.

וכך, כשכולם הרימו ידיים, הענבים נדבקו, התוספים נחקרו, האקלים הותאם, וכל שאר הבדיקות, ועדיין לא נמצא האשם בכישלון, נשמע לפתע קולו של הנהג. זה שאין לו שום קשר לתהליך הייצור. אבל כידוע, בזמנים של ייאוש - אפילו ליתוש יש זכות דיבור. "החביות לא בסדר. הם לא סוג טוב".סיים הלה את נאומו רב המשמעות. אף אחד לא הבין על מה מדבר האיש, אבל אור התקווה המנצנץ בקצה המנהרה מכריח את המוח להתייחס. לבדוק. אולי?

 

אכן נודע הדבר. את הפרט הזה שכחו חכמי היקב לבדוק. "החביות". את החביות שבהן שומרים את היין קנו בחפזה ללא כל בדיקה. כל יינן מתחיל יודע שבכדי להכין יין מעולה לא די בענבים טובים וגם לא באקלים נוח, צריך "חביות", וחביות מעץ מיוחד. אלו עוברות תהליך מיוחד להתאימם ליין המדויק שאותו רוצים להפיק. בלי כל זה אין טעם לצפות ליין משובח!!!

 

למציאות הזו יש משמעות הלכתית. בשולחן ערוך נפסק כי המוכר לחברו יין בסתם (כלומר, לא פירש יותר מזה) מחויב לספק לו גם את החביות המתאימות כי בלעדיהן יאבד היין את טעמו הטוב, ולכן סתם יין כולל חביות.

 

"כעת אמור לנו סופר יקר, מה לך מדבר על חביות יין, הרי פורים בפתח. דבר נא על יין. מה שמת פניך בחבית? שמא שתית קצת יין בזמן כתיבתך?"

 

לא ולא. רק אבקש לחזור קצת אחורה, מהיין אל הנרות. מה קרה בחנוכה? מה רצו היוונים? למחוק את הרוחניות מנשמתו של היהודי, וכך ממילא ייהפך לגוי. דווקא את הגוף הם רצו לשמר, לא היה להם שום דבר נגדו, ואולי להיפך.

 

בדיוק מהסיבה הזו לא נקבעה כמעט שום התייחסות הלכתית לגוף בדיני חנוכה. הלל, הדלקת נרות אינן מצוות הקשורות לגוף. לעומת זאת בפורים יש לנו משתה יין, משלוח מנות, צדקה לעני. מדוע? כי המן הרשע בא לפגוע בגוף. "להשמיד להרוג ולאבד".

 

כעת נחזור לחבית נוספת, בספר איוב כתוב שהקב"ה אמר לשטן "הינו בידך אך את הנפש שמור" (כאומר לחברו שבור חבית זו ושמור את יינה - רש"י) (איוב ב,ו). השטן לא פגע בגופו של איוב אך אל נשמתו לא קרב. למדנו - הגוף הוא החבית והנשמה היא היין.

 

בחנוכה הגוף לא היה בסכנה ולכן לא מתייחסים אליו. הוא לא קשור לחגיגה. אבל בפורים שהגוף היה בסכנה - עלינו להתייחס אליו ולשמוח דווקא בעניינים הקשורים לגוף. 

מה העומק בעניין זה? הבה נטה אוזן לדבריו המופלאים של הרב יצחק הוטנר זצ"ל: הנה גם ליהודי וגם לגוי יש גוף. זהה לכאורה. אלא שליהודי ישנה נשמה. נשמה קדושה וטהורה. אדם עלול לחשוב כי אין כל הבדל בין הגוף היהודי לגוף של הגוי, שניהם "גוף". אולם בפורים מתגלה הסוד. המן הרשע ביקש לאבד את הגוף. מדוע? הרי אין בו שום קדושה? מדוע כוחות הטומאה של עמלק-המן ראו בגוף היהודי אויב?

 

משום שגוף יהודי הינו קדוש וטהור.

הכיצד נדע כי אכן הגוף הוא קדוש בפני עצמו, שהוא מקבל השפעה מהנשמה והופך להיות קדוש בפני עצמו???

 

יש רק דרך אחת. ננתק ונשכר לרגע את הנשמה מהגוף, נשים אותה בצד ונראה. אם האדם ממשיך לנהוג באצילות גם כשהוא שיכור תחת השולחן, סימן הוא שגופו קדוש, אבל אם הניתוק - שכרות מגלה גוף לא כל כך יהודי, אז נדע שהדרך עוד ארוכה.

 

זו התגלית של פורים. המן הרשע גילה לנו את מותר היהודי מן הבהמה, גם בגוף.