משל הזאב הרעב | אליעזר היון

הבוקר מצא את הזאב רעב במיוחד. הוא עמד על שפת הנהר ובטנו קרקרה בקול. מזה מספר ימים לא בא כל טרף אל פיו. והנה מרחוק הוא מזהה שה מתקרב. מיד קרא לו הזאב והחל לדבר אתו קשות: מדוע פגעת בי, מפני מה באת להרגיזני? השה הנבוך ענה לזאב כי הוא מעולם לא העלה על דעתו להכעיס את הזאב, ולהיפך כל חייו הוא רק כיבד והעריץ אותו. אם הזאב חפץ, אמר השה, הוא יחזור לביתו ואפילו לא ישתה ממימי הנהר. אלא שהזאב לא קיבל את תשובת השה באמרו: העכרת לי את המים של הנהר עד שאין אני מסוגל לשתות אותם. מלבד זאת, אביך כבר חוטא כנגדי מזה ארבע שנים. השה המסכן ניסה שוב להצטדק ואמר: מדוע אדוני מעליל עלי עלילות שווא?! אני בסך הכל שה קטן שביקש להרוות את צמאונו במימי הנהר ומעולם לא עלה על דעתי, לזלזל בך, או להעכיר לך את המים. ובאשר לאבי, גם אם הדבר נכון, מדוע אתה מאשים אותי, האם יומתו בנים על אבות, הלא אני לא עשיתי לך מאום? ענה הזאב: כאשר אני רעב וצמא, גם אתה לפתע אשם בכל. הזאב לא כילה את דבריו, וכבר הכה את השה ואכלו לתיאבון.

 
והנמשל
שרשרת המזון, והחוליה החלשה, הם לא רק מושגים בבוטניקה או בזיאולוגיה. הם תקפים ורלוונטיים גם בשדה האנושי. למרבה העצב והבושה, אנשים חזקים, שתלטנים, רודפי בצע ושררה, מסוגלים לדרוס את האנשים החלשים מהם כדי למלא את סיפוקם. את התנהגותם הנפשעת ינמקו באין ספור הסברים שונים ומשונים. רק שהאמת המרה היא שהם מבקשים פשוט לשבור את רעבונם.