משל הארז הקנה והסערה הקשה | הרב עזריאל יונה

עץ ארז שכן במרחק נגיעה מנהר גדול. באחד החורפים הקשים עלה הנהר על גדותיו, והגלים בשילוב הסערה הכבדה עקרו את הארז הגדול ממקומו והפילוהו מלא קומתו.

 

נסחף הארז בזרם העז וליבו היה כבד עליו. כיצד נעקרתי מביתי והוגליתי לארץ גזירה. לפתע ראה הארז קני סוף הצומחים גם כן על גדות הנהר והנה הם ניצבים במקומם מחוברים היטב לאדמה. תמה הארז: כיצד ייתכן? אתם קנים חלשים חסרי עמוד שדרה ושורשים עמוקים מצליחים לעמוד איתן כנגד פגעי הסערה ואילו אני ארז שבלבנון, חסון ומלא און נעקרתי וגורשתי מנחלתי?

 

ענו לו הקנים: יש בינינו הבדל בסיסי: כיצד יש להתייחס אל הסערה. כאשר אנו מרגישים ברוחות הקשות או בגלים הזועפים אנו מרכינים את ראשנו, ואיננו נשארים לעמוד זקוף ולהתריס ככנגד הסערה. להיפך אנו נותנים לזרם לכופף אותנו ולאחר מכן חוזרים לשגרה. אתה לעומת זאת נותר לעמוד זקוף ואיתן, לא שוחה עם הזרם, וממילא כאשר הרוחות גוברות עליך אתה נעקר באחת ולא נותר ממך מאום.

 

והנמשל

משל מפורסם זה נאמר על ידי בעל 'משלי שועלים' כדי ללמד את אותם אנשי שחץ וגאווה ההולכים נטויי גאון ואינם מבינים שאין הם מרוויחים כלום ביהירותם. להבדיל מהענווים המבינים כי לפעמים צריך לכופף את הראש הם עומדים כחומה בצורה לפני כולם וכשהם נופלים לא נותר מהם דבר.