עכבר צעיר ישב על פתח תחנת הריחיים, ופיו מלא בקמח וסולת שנותרו מעבודות הטחינה במקום. ישב העכבר שבע וטוב לב, והנה עוברת שם צפרדע. שואלת אותו הצפרדע למעשיו, והעכבר מספר לה על רוב עשרו וקניניו. על המזון המצוי תמיד, על החורים שבין אבני הריחיים שם הוא נחבא תמיד כשזרים קרבים, ושוב על הקמח והסולת. אמרה הצפרדע: תראה את גופך, מטונף ומאובק בפירורי הקמח, תמיד אתה חושש מכל עלה נידף, וכל רעש משגר אותך במהירות לחורך הקטן. ראה את ביתי אשר בביצה, אין איש רודף אותי שם, בגדי נקיים, ומזוני בשפע.

 

שידלה אותו הצפרדע לבא עמה לביצה ולדור עמה. כאשר הגיעו אל שפת הביצה פחד העכבר לחצות את השלולית העמוקה וביקש לחזור לביתו. אולם הצפרדע הבטיחה לו כי המעבר קל ובטוח. היא לקחה חוט וקשרה אותו בצד אחד לידה ובצד השני לרגלו של העכבר, וכך כשהוא כרוך בצפרדע החלו השנים לחצות את הביצה.

 

רק כאשר הגיע הזוג המוזר למרכז הביצה, החליטה הצפרדע לבצע בו את זממה. היא התנפלה עליו וניסתה להטביעו במימי הביצה. העכבר המסכן ניסה להתגונן, קירטע ברגליו, נופף בידיו אך ללא הועיל. לשחות הוא לא ידע. בינתיים חלף נשר בשמים שהבחין בתנועה הערה שבלב הביצה. הוא עט במהירות מטה תפס במקורו את העכבר והחל לטוס כלפי מעלה. אלא שעם העכבר עלתה גם הצפרדע שהיתה קשורה אליו קשור היטיב. ניסה הנשר לנעוץ את שיניו בעכבר אך עורו הקשה ושערותיו הסמורות מנעו זאת ממנו. הפנה הנשר את ראשו והבחין בצפרדע וראה כי טובה היא למאכל. שחרר את העכבר, ובנגיסה אחת טרף אותה לתיאבון.

 

והנמשל

אנשים רעים חורשים מזימות על חבריהם. הם מפתים אותם בדברי חלקלקות, ומשיאים להם עצות אחיתופל, מסוכנות ושאינם הוגנות. לאנשים אלו כדאי לספר את המשל המוצג שוב ושוב. בבור אותו הם חופרים לחבריהם עשויים הם ליפול בעצמם. הם בטוחים כי המהלך הערמומי שלהם יזיק באופן וודאי לידידם, אך הם לא מודעים לכך כי בהמשך הדרך, זו שעדיין אינה נראית לעין, יכשלו הם בעצמם ויפלו חלל ברעה שחוללו בעצמם.