משל הכלב החמדן | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

באחד הימים מצא הכלב נתח גבינה נאה שמן וטוב. נטל הכלב את חריץ הגבינה בפיו והידס לאיטו כשהוא שמח וטוב לב. בתוך הילוכו הגיע הכלב לשפת הנהר. הוא התבונן היטיב במים והנה הוא מבחין בהשתקפות הגבינה שבפיו. ספק הכלב את כפיו ואמר לעצמו, לו היה גם הנתח שבמים מגיע לאמתחתי כי אז לא היה מאושר ממני. חשב הכלבלב להמשיך בדרכו אך זכר הנתח השמן שבמים לא הרפה ממנו. הוא שב בחזרה אל הגשר התבונן שוב במים והנה הנתח באותו מקום. איש לא נטלו כאילו ממתין הוא רק לבעליו החרוץ. החליט הכלב לאזור עוז בנפשו, כפף כאגמון ראשו והגיע עד לפני המים. שם הוא פער את פיו וניסה לתפוס את חריץ הגבינה שבמים. אך אבוי, הגוש שבפיו הפעור צנח למים, וגם הגבינה שבנהר נעלמה. עלה הכלב זעוף לשפת הנהר כשהוא קרח מכאן ומכאן.