מכתב זה, שהגיע אל המשרד ממשתתפת ירושלמית, ששפכה את ליבה אל הכתב בלי הקדמות ובלי הסברים, עורר אותנו למחשבה, חוץ מהטיפול המעשי בהתאמת חברותא חדשה. לכבוד פרויקט החברותות של איילת השחר
הכל החל ביום סגריר. תוך כדי קבלת קהל במכון לשמיעה ותקשורת בו אני עובדת, הופיע מספר לא מוכר על הצג. עניתי כלאחר יד, בעודי ממלאת טפסים לפציינט חדש. "אילת השחר" הזדהתה מישהי מעבר לקו. השם כמו עורר בי פרץ רגשות, טעם מרחבים, ניחוח אדמה רכה, רטובה...
'רצינו להציע לך חברה ללימוד דרך הטלפון' אמרה בפשטות.
'סליחה, במה בדיוק מדובר?' שאלתי, נבוכה. שוב חזרה הגברת על הצעתה. מיד חקרתי: 'מהם מניעי הארגון?' היא הסבירה שהמטרה היא לחזק את הזהות היהודית שלנו, ללמוד על תרבות שלא הכרנו ולהוריד מחיצות בין סקטורים בחברה הישראלית. הסוף דווקא דיבר אלי, אם יש משהו שחסר לי בעם הזה ובמדינה הזו, זו אהבה!
אבל למרות שהרעיון מצא חן בעיני, הדגשתי לה חזור והדגש: אני ממש לא בכיוון של חזרה בתשובה! ההסתייגות התקבלה ללא עוררין, ונותרה רק שאלת הזמן. הבהרתי לגברת שמעבר לקו שאין, פשוט אין לי מצרך כזה. אני עובדת כל יום כקלינאית תקשורת עד 4.00 אחר הצהריים ומלבד זאת משתלמת בשני קורסים פעמיים בשבוע ומתעמלת סדיר במכון כושר. היכן בדיוק אתקע עוד 20 דקות בקביעות? אך הגברת סגרה את כל הפינות, 'חשבי על זמן שנוח לך, בין כל המטלות' אמרה שוב. התפשרנו איך שהוא, אך בסיום השיחה הגעתי למסקנה שהצטרפותי לפרויקט הזה, פשוט הזויה מכל כיוון.
היא אמרה שבימים הקרובים תתקשר אלי מישהי, אך אני קיוויתי שהיא תשכח ממני, וכל העניין ירד מהפרק. חלפו שבועות, ופתאום – טלפון. 'שלום, מדברת שלהבת, חברתך לטלפון מ"אילת השחר"...באיזו שהיא פיסת תודעה מנותקת קישרתי בין הדברים, והמשכתי להקשיב.
היא הציגה עצמה בנעימות כמורה בתיכון מן הצפון. אני עצמי מלמדת שפה ותקשורת למורות בחנוך מיוחד, כך שמצאנו כמה נקודות התאמה בינינו. הופתעתי. השיחה הייתה בהחלט מרתקת! או קיי, יש על מה לדבר, חשבתי, וקבעתי עם שלהבת להמשיך.
כך החל מסע חברי חד שבועי בגובה העיניים, שהשאיר אותי עם נקודות מחשבה ופתח לי תובנות חדשות, לחלוטין בלתי שגרתיות. פעם החמאתי לה – 'אם כל הדתיות היו כמוך, הכל היה שונה...' לטענתה יש והרבה, לי לא נראה. שונה מכל מה שהכרתי הבחורה אבל חמודה. שוחחנו המון על החיים ובכלל, ויצאתי עם מטען עשיר מכל שיחה.
אחרי כמה חודשים הרגשתי שהיא אולי קצת מתעייפת ממני. שלהבת הסבירה שעוברת עליה תקופה מאד עמוסה בעבודתה לקראת סוף שנה ולכן היא לא עקבית, ודווקא אז היא זרקה לי פתאום, 'את יודעת נוגה, את כל כך משקיעה בחנוך הילדים, יש לי 'מתכון' בשבילך: מה דעתך לערוך בכל שבוע, בליל שבת, סעודה משפחתית אינטימית; רק אתם, באווירה נעימה, בלי הפרעות טכנולוגיות...'
חשבתי על זה. קלסיקה של 'שישי משפחתי' דווקא מתאימה לי, והחלטתי לנסות.
זה היה באמת נחמד ואחר מתמיד: חגיגי יותר, קרוב יותר. כשסיפרתי לה שמחה והדגישה: 'את יודעת איזה כח יש לסעודת ליל שבת?' 'שישי משפחתי את מתכוונת', תיקנתי אותה. 'ליל שבת אני מתכוונת, היום מתחיל מהלילה...'
כך זה נמשך. היא ניסתה להציג את החיים מהפן היהודי- תורני שלהם, אך אני לא הייתי מוכנה לקרוא לילד בשמו ולקטלג את החכמה שהיא מכרה כ"תורה", "הלכה", "יהדות"....
בערך מנקודה זו הקשר הלך וירד, ולבסוף פסק. שלהבת אינה מתקשרת עוד.
***
בליל שבת האחרון הדלקתי נר. הרגשתי שאני רוצה להוסיף עוד קורטוב חמימות לתהליך שעברתי. במבט לאחור, אם להיות כנה, הקשר הוביל אותי למקום אחר, פנימי אני מתכוונת, עמוק וחודר. ניסיתי להמשיך לעמוד מאחורי הצהרת הכוונות הראשונה שלי - ממש לא בכיוון של חזרה בתשובה! אך השלהבת שעלתה מן הנר טלטלה אותי וחדרה פתאום אל המקומות הכי לא צפויים.
האם היא תאיר או תכבה, תצית או תבנה?... אין לי תשובה.
הקשר היחיד שהיה לי עם יהדות תם, אך השאיר אחריו חותם.
שבת שלום לך שלהבת...
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...