שלום תמר
אני עונה לך קצת באיחור, אבל כמו שכתבנו בפתקים לילדים – שלא באשמתי. היתה בר מצוה לנכדי, עוד שמחות וגם קצת לא הרגשתי בטוב. בה, הכל בחסד וברחמים. אבל את בראשי ובלבי כל הזמן.
ההבדלה בין "פחד" לבין "יראה" יפה בעיני. זה מסתדר לי עם ההגדרה "יראת שמים", "ירא אלוקים", בלי הרגש המחליא – הפחד. יפה שהגעת לכך. אני, למשל, לא עשיתי הפרדה ולמדתי ממך משהו חדש.
ובכל זאת יש בינינו הבדל בגישות. בשבילי יהודי הוא
בן משפחה. הוא אולי טועה, אולי פושע ואפילו רשע – לפי הגדרת התורה. רשע, מי שכופר בה' ועובר על כל התורה, אין שום עניין לאהוב, אלא אם כן אפשר לעזור לו לחזור בתשובה. צדיקים אוהבי אלוקים רבים בין הגויים – היו פה ושם. אפשר להשוות אותם, מספרית ואיכותית, לקדושים היהודים בכל הדורות? נזכיר רק את רבי עקיבא, שעליו בודאי שמעת הרבה. כשסרקו הרומאים את בשרו במסרקות ברזל ותלמידיו הביעו את תמיהתם על שכך עלתה לו, הוא אמר: כל ימי הייתי מצטער אימתי תבא מצוה זו לידי ואקיימנה. מצוה זו – למות על קידוש השם. הוא פחד שלא יצליח לזכות בה... טוב, בני אדם כרבי עקיבא הם ברמה שקשה לנו, בעצם בלתי אפשרי, להשיג בשכל. ידוע לך שאביו של רבי עקיבא היה גר?
"אנחנו אמנם לא יחידים,", כתבת, " ובכל זאת, אנחנו מיוחדים - אמת ויציב, את רואה, בכל זאת אנו מסכימות אפילו בנושא עדין זה.
וזה מחייב אותנו ומרומם אותנו- אמת. מחייב אותנו לחיות את האמת של הקדוש ברוך הוא בכל מאודנו." כמה נכון.
הסיפור שלך על הקול ששמעת בתוך עצמך באמצע ההפגנה הוא סיפור מאוד מיוחד. מדוע נכנסת אחר כך לדכאון? סליחה אם אינני מבינה. נדמה לי שמזה התבקש חיפוש מלא מרץ. אולי תסבירי לי מה דיכא אותך. אני יודעת שחיפשת, וזה ללא ספק היה חיפוש לא פשוט. אני, שנולדתי ישר לתוך האמת, מפונקת מאוד ומעריצה ממש את מי שעשה בעצמו את הדרך הקשה הזאת. אבל שמתי לב, מתוך הסתכלות די ממושכת סביב, שהקב"ה בוחר את האנשים "שלו" בתוך כולם, מסמן אותם אחד אחד ומושיט להם את ידו, וזה נפלא לראות איך זה קורה לאנשים מיוחדים ולאו דווקא לכל החברה שלהם.
מעניין. גם שמו של אבי היה משה. אבי זצ"ל נפטר לפני זמן רב, לצערי ולגעגועי תמיד. הוא נולד ברוסיה, בעיירה קטנה. לעיירה זו הגיע ה"חפץ חיים" עם הישיבה שלו מסיבה שאינני זוכרת ושהה בעיירה זו זמן מה. כשהם התכוננו לצאת נכנסה אשה אל ה"חפץ חיים", אוחזת בידו של ילד בן 9 (או 11, יש שתי גירסאות) ובקשה: קח אותו איתך.
חתנו של ה"חפץ חיים" (שאני משערת שאת יודעת מי היה, אבל אשמח לספר לך אם תרצי) אמר: איך אפשר לקחת אחריות על ילד קטן בזמן מלחמה, כשצריך לגנוב גבולות, יש רעב וקור?
האם אתה דואג לו יותר מאשר אמו דואגת לו? שאל אותו ה"חפץ חיים", והילד – הוא אבי – נספח לישיבה. עם השנים הוא היה ראש ישיבה. מכל משפחתו ברוסיה לא נשארו יהודים שומרי תורה, ככל הידוע לנו. יד ה', כבר אמרנו.
את מתארת את בעלך תיאור של אהבה. אני רואה אותו, מחייך חיוך חם כזה, מבין אותך, ההולכת בדרך קצת שונה, ומאפשר לך להיות את. צדקתי? זה נפלא ודי נדיר.
רוצה וורט קצר של פנימיות התורה מפרשת השבוע, פרשת "וישב"? כתוב בפרשה (פרק לז פסוק א) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"... למה הכוונה "מגורי אביו?" זו ארץ, כלומר מקום, שבו גרו אנשים שהתגיירו ע"י אברהם אבינו. אביו של יעקב, יצחק, גר גם הוא עם אותם גרים וחיזק בהם את שרשי היהדות, כי לא תמיד השורש די עמוק והגרים זקוקים לסיועו של צדיק. לכן, לאחר פטירת אברהם, לימד אותם יצחק, ובנו, יעקב, שגם הוא גייר הרבה אנשים, המשיך וחיזק אותם, ולאחר מכן שוב לא הזדקקו למשענת הזאת. זהו ביאורו של בעל ה"מאור ושמש".
ספרי לי עוד על עצמך, על אוסטרליה – למה בחרתם דווקא בה? ובכלל. אשמח למכתבך כמו תמיד.
מנוחה
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...