מרור זה שאנו אוכלים | בעז מלט

למה לנו להיזכר בחג החרות במרורים שאכלנו בהיותנו במצרים?

האם אין באכילת המרור, מן עמעום לאווירת הרווחה של החג?
 
המהר"ל מפראג מבאר, ש"כל דבר מתפעל מהפכו",  גם במובן של יציאה לפועל וגם במובן של הכר, של הבחנה. האור למשל ניכר במעלתו לעומת החושך, אבל גם למדנו שהחושך , הלילה מכשיר את היום שיבוא שנא' "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". יש קשר הפכי בין השעבוד של ישראל במצרים לבין החרות לה זכו בעקבות זאת. וכן בפרקי אבות , יגעת ומצאת תאמין. אנו אוכלים מרור בפסח כדי לזכור מאיזה עומק של שעבוד גאלנו ה' ברב חסדיו, כדי להבין את תפקיד המרורים שאכלנו במצרים וכדי להעריך את גודל החרות שלה זכינו בפסח. 
 
כיוון אחר של מבט על המרור בפסח, החרות עם כל שמחתה וחשיבותה, גם סכנה נמצאת בקרבה, אנו עלולים לפול לגאווה, לשאננות, לבטלנות וכיוצא בזה. גם במישור הלאומי ישנה סכנה, כמה מדינות ניצלו לרעה את חרותם, לדיכוי של עמים אחרים, כמה שליטים ניצלו לרעה את שלטונם , את כוחם. 
לכן אנו אוכלים את המרור יחד עם המצה והפסח, כדי לזכך את החרות שלנו, שלא תעביר אותנו על דעתנו, שנזכור היכן היינו בלי חסדי ה', שאת כל גאוותנו נשליך על ה', ולא נזקוף לעצמנו. כך נהג דוד המלך, כאשר הפיק מטבעות, על צידם האחד היה תבליט של ארמון ועל הצד השני תבליט של תרמיל ומקל הנדודים שלו מימי עלומיו. כך התורה מזהירה אותנו לאהוב את הגר שבקרבנו, ולזכור שגם אנו גרים היינו בארץ מצרים. 
 
או נאמר שבעצם המרורים שעברו ישראל במצרים כבר היתה תועלת רבה, שהרי נאמר בתורה כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", יוצא שהסבל הביא את ההתרבות הגדולה, את היוצרות עם ישראל. וזה עניין המנהג שלנו לטבול את המרור בחרוסת, התלמוד הבבלי(פסחים קט"ז) אומר שהחרוסת רומזת לעץ התפוח, עליו נאמר "תחת התפוח עוררתיך"(שיר השירים). 
 
בכוון דומה מביא השפת אמת, שהתועלת בזה שמיררו את חיינו, גרמו לכך  שלא נטמע במצרים, וזה עניין שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כמו הבצק שאף אם יעברו עליו שעות, הוא לא יחמיץ כל זמן שלשים אותו, כך ישראל במצרים לא החמיצו-לא הסתאבו, על ידי ששועבדו בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. 
 
הראי"ה מסביר שבהרגשת מרירות הגלות יש חשיבות גדולה, אם חלילה לא היינו מרגישים את מרירותה, לא היינו חפצים בגאולה, ולעד היינו נשארים בתוכה. אבל בהרגשת מרירות הגלות כבר יש גילוי של חרות פנימית, שלא מוכנה להסכים עם השעבוד, ודורשת את החרות החיצונית שתופיע. 
 
בבואנו לשולחן הסדר ניזכר בימי עבדותנו, למען נעריך את גודל גאולתנו לא ניפול בחרותנו, ולמען נודה לה' על כל החסדים שגמל איתנו, מאז הפסח ועד ימינו.