בתורה נאמרה מצוות עשה לאכול מצה בפסח (שמות י"ב י"ח) "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב", וכן נאמרה מצוות לא תעשה לאיסור אכילת חמץ (שמות י"ב ט"ו) "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי".

 

חכמינו מבארים שאמנם איסור אכילת החמץ הוא לאורך כל שבעת ימי הפסח, אולם אין כוונת התורה שחייבים לאכול מצות כל שבעת הימים, אלא בלילה הראשון זוהי מצווה וחובה לאכול מצה ובשאר הזמן הרשות ביד האדם לאכול מצות כפי אשר יחפוץ.

 

בני ישראל בזמן יציאת מצרים אכלו פעמיים מצות. פעם ראשונה בהיותם עדיין עבדים במצרים (שמות י"ב ח') "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", ופעם שנייה לאחר היציאה מעבדות לחרות כשנסעו מרעמסס לסוכות (שמות י"ב ל"ט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם".

 

מצוות אכילת מצה בליל הפסח מזכירה לנו את המצה שאכלו בני ישראל יחד עם קרבן הפסח כשעדיין היו במצרים, ולכן נקראת המצה "לחם עוני" וכמאמר הכתוב (דברים ט"ז ג') "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אנו גם שוברים את המצה האמצעית לשתיים ומחזיקים בפרוסה כדרך העניים, ומכריזים בתחילת ליל הסדר "הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" [זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים]. המצה נאכלת יחד עם קרבן הפסח ששמו נגזר מהנס הגדול של ההשגחה והדילוג מעל בתי בני ישראל, וגם יחד עם מרור שמזכיר שהמצרים מיררו את חיי בני ישראל בפרך.

 

המצווה לא להחזיק חמץ לאורך שבעת ימי החג מזכירה לנו את בני ישראל ביציאתם ממצרים שלא אכלו ואף לא החזיקו ברשותם חמץ עד לאחר שחצו את הים ביום השביעי ליציאתם. בלילה הראשון הצטוו כולם לאכול מצה, ובשאר הימים מי שרצה אכל מצה ולא חמץ אך לא היו מחוייבים לאכול מצות.

 

המפרשים מבארים בדרך הדרש שמצה מורכבת מקמח ומים ששניהם חומרים שבורא העולם ברא ואנו מערבבים ואוכלים אותם כמות שהם, מה שאין כן בחמץ שאנו עושים תחבולות אנושיות כדי לנפח ולשפר את העיסה. ולכן איסור החזקת חמץ לאורך שבעת הימים של חג החירות מעביר את המסר שבורא העולם בלבד הוציאנו מעבדות לחרות בניסים גלויים הרחוקים מדרך הטבע וללא התערבות אנושית כלל, ואפי' למראית עין אנו לא היינו שותפים ביציאה לחרות. ואכילת המצה בליל הסדר מעבירה את המסר שיצאנו מעבדות לחרות אך ורק כדי להתמסר לחלוטין לבורא העולם.

 

בביתנו נאסרת אכילת חמץ במשך שבעת ימי החג בו יצאנו מעבדות לחרות, אך בבית המקדש שהוא מקום השראת השכינה באופן קבוע ובו נמצא המזבח עליו מקריבים את הקרבנות נאסר להעלות עליו שאור וחמץ וכן דבש שהוא פירות מתוקים (ויקרא ב' י"א) "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". 

 

כשאדם היה בצרה ומצוקה וניצל ממנה עליו להביא קרבן תודה לבית המקדש, לקרבן היו מצרפים שלושה סוגי מצה עשר מאפים מכל סוג ועשר לחמי חמץ, מכיון שנס ההצלה השתלב בטבע ובהשתדלות האדם להנצל מהצרה, ולכן יש גם לחמי חמץ שמרמזים על מעשי ידי האדם שמודה לאלוקים ויודע בבירור שללא רצון הבורא הרי שכל ההשתדלויות לא היו מועילות במאומה.

בדרך הסוד מבארים שהחמץ והשאור מרמזים ליצר הרע, וכדברי הגמרא (ברכות י"ז) רבי אלכסנדר בתר דמצלי (לאחר שהתפלל) אמר הכי: רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם. מבאר רש"י: שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו. 

 

השאור מתפיח את העיסה וגורם לה גבהות קומה וכך היצר הרע שמפתח באדם את מידת הגאוה הגורמת לגסות רוח וריחוק מדבר ה'. אנו מצווים לבער את החמץ ושלא יראה ולא ימצא בביתנו במהלך ימי החג, וכך צריך האדם ש"לא יראה" במעשה שהיצר הרע שותף לו ואפילו "לא ימצא" במחשבתו רצונות לעשיית עבירה, אלא כשם שמבטל בלבו את החמץ כך מבטל את יצרו הרע. המילה חמץ מרמזת על החמצה דהיינו פספוס והחטאה וכך המילה חטא באותו עניין שהאדם מחטיא את מטרת בריאתו ואינו עושה את רצונו של מקום.

 

נשים לב שאותיות חמץ ומצה הם די דומות ורק תפיחה קטנה ברגלה של האות ה' הפכה אותה לח' וכך אנו צריכים להזהר מגאווה או כעס אפי' בכל שהוא.

 

מלבד קרבן תודה שמלווה במצות ובלחמי חמץ, גם בחג שבועות הביאו את שתי הלחם העשויים חמץ וגם ביכורים שהם הפירות החדשים שחנטו וביניהם תאנים ותמרים שהם דבש. התורה מיד לאחר הציווי "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", מוסיפה "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח". הסיבה היא ששתי הלחם וכן הביכורים ששניהם באים מן המנחה החדשה שמעורב בה עמל רב של האדם שהתייגע כדי שיצמחו יפה, לכן הם חמץ ודבש – האדם מרגיש טוב עם עצמו שהנה הוא עשה והצליח ובהבאתו אותם לפני ה' הוא מראה שהוא מבין שהכל מאת ה' ואנו רק משחקים בתפקיד כדי שהעולם יתנהל בדרך הטבע כפי רצון הבורא.

 

בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, התורה רוצה שנזכור שליצר יש גם תפקיד חיובי, שהרי כשעלה משה להר סיני בקשו מלאכי השרת שלא תנתן התורה הקדושה לבני האדם ומשה רבנו השיב להם שזו תורת חיים ולכן הם המלאכים שאין להם יצרים ולא עשייה גשמית הרי שאין הם יכולים לקיים את התורה, ורק אנו בני האדם שיש לנו יצרים ומשיכה גופנית לתאוות העולם אנו מתגברים ומקיימים את התורה כדת וכהלכה. לולי היצר לא היה לנו על מה להתגבר ולא היתה בידנו בחירה בין טוב לרע. העולם היה עוצר מלכת ללא ילודה וללא עשייה טירחה ומאמץ בבנין העולם.

 

בעזרת ה' נזכה כולנו לפסח כשר ושמח מתוך טהרת הלב והתבטלות כלפי אבינו שבשמים.