בין ההשקעה ב'אני', ל'ברכה בשם השם' | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך, ומבית אביך, אל הארך אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה [בראשית יב א].

אמר רשב"ל ואעשך לגוי גדול - זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן תלמוד לומר, והיה ברכה בך חותמין ואומרים מגן אברהם [בברכת שמונה עשרה] ואין חותמין בכולן [מדרש].

 

הפלא ופלא, מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', אברהם אבינו עוזב בית עיר, ארץ, מולדת, תלוש ממקום קביעות, עראי ללא בית ללא מחוז חפץ, ודווקא הוא נעשה כל כולו ברכה, דווקא הוא נעשה מעיין של ברכות?

"בך חותמין ואין חותמין בכולן".

 

סמל הברכות, סמל השפע, סמל הכל-טוב מיהו? דווקא אברהם.

 

ואימתי? כשהוא כל כולו נווד, ללא בית, ללא עבר וללא ידיעת עתיד.

 

גם יצחק גם יעקב גם הם מתברכים ומתגדלים, אבל שמו של הקב"ה מתייחד דווקא על אברהם.

 

אימתי זה חל?

ב"לך לך"

 

הנה זה לא מכבר השקיעו כל האומות את כל ידיעתם, את כל מרצם את כל כשרונם, את כל מהותם כשמטרה אחת בפיהם – 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ'.

 

עמדו תהו ודאגו כל כך פן נפוץ על פני כל הארץ, עשו מגדל גבוה גבוה, ומה קרה? "ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ".

 

אברהם אבינו גם הוא "ויקרא בשם השם"

אלו רצו לעשות לעצמם 'שם', ונכחדו, אברהם לא רצה לעצמו מאומה - הכל להשם – 'ויקרא בשם השם' ונשאר לנצח נצחים.

אלו משנפוצו על פני כל הארץ, חיפש לו כל אחד, חיפשה כל אומה, מדרך לכף רגלה להסתדר להשתכן להשתקם.

 

ומה קרה?

אין להם זכר...

 

אברהם הולך מבלי לדעת לאן, עוזב מאחריו תרבויות הליכות אידיאות. מנותק מארץ ממולדת מבית אבא.

ומה קרה?

דוקא אז תוך כדי הארעיות במלא תקפה, 'ואברכך ואגדלה שמך', ולא עוד אלא 'בך חותמין'.

"והיה ברכה".

 

אלו דאגו במלא המרץ והכשרון לעצמם – ונכחדו.

 

אברהם, אין לו מאומה עם עצמו, כולו רוחניות, כולו אל בורא עולם. ומה עלתה לו?

"בך חותמין - והיה ברכה".

 

כי על כן נלמד היטב היטב, כי מי אשר כל מציאותו מובלעת בתוך אהבת השם, תורתו ויראתו, מי אשר כולו אברהם - מקבל אף את "וה' ברך את אברהם בכל" [בראשית כד א].

מי אשר כל כולו עצמו, כל כולו 'אני', סופו שאף הוא עצמו אינו נשאר חלילה.