ציווי זה היה הנסיון הראשון מעשרה הנסיונות שבהן התנסה אברהם אבינו. אולם דבר זה טעון ביאור, מדוע יש בכך נסיון? אנשים רבים עוזבים את ארץ מולדתם ומתיישבים בארץ אחרת, אנשים נודדים ברחבי העולם לרגל עסקיהם, ואין בכך כלום! ולא עוד, אלא שבמדרש רבה (פרשה לט) אמרו: "אמר רבי לוי, שתי פעמים כתיב  לך לך (כאן, ובפרשת העקידה) ואין  אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה או הראשונה  – ממה דכתיב "אל ארץ המוריה", הוי השנייה חביבה מן הראשונה".

 

הרי עשו חז"ל כאן השוואה בין הנסיון של "לך לך" לנסיון העקידה, עד כדי כך שיש מקום לשקול איזו חביבה יותר – ולכאורה, איזו השוואה יש כאן, הלא פשוט הדבר, שנסיון העקידה קשה יותר אלף מונים!

 

אולם, באמת היה כאן הרבה יותר מהגירה בעלמא. בעל מלאכה או איש עסקים המהגר ממדינה למדינה, אינו משנה את מהלך החיים שלו, הוא יעסוק שם במה שעסק כאן. אבל אדם שבנה מרכז רוחני, מסר עליו את נפשו, יצר חוג של תלמידים והפיץ את הרעיון בכל הסביבה, כיצד יכול הוא להגר למקום אחר? מי יערב לו שגם שם יצליח להקים את המפעל מחדש? אברהם אבינו ישב בחרן,ן אברהם גייר את האנשים, שרה גיירה את הנשים, הם עשו נפשות להקב"ה ולימדו תורה. הציווי של "לך לך" פירושו לעזוב את מפעל חייו, להפקיר את כל מה שהשיג, ולהתחיל את הכל מחדש  – ובל נשכח שבאותו זמן הוא כבר לא היה צעיר – הרי זו "עקידה" בזעיר אנפין, הקרבה אישית ללא גבול, עד שניתן לומר: "איני יודע איזו חביבה".

 

זאת ועוד, הרי ידע אברהם אבינו שבארץ כנען מצפה לו עבודה מסוג אחר, שם לא יוכל להמשיך בדרך שהלך בה עד עכשיו, כפי שמבאר החתם סופר שאביא להלן. אברהם אבינו אכן עמד בנסיון, הוא למד שהוא צריך להתאים את עצמו לציווי ה', להתחיל ולבנות את דרכו מחדש.

 

החתם סופר (פרשת לך לך) תמה, הלא אברהם אבינו היה זה שלחם באור כשדים במסירות נפש נגד גילולי בית אביו, עד שהושלך לכבשן האש על ידי נמרוד, מה אם כן אירע כשהגיע לארץ כנען, שגם היא היתה מלאה בעבודה זרה, כדכתיב "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ... על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן"? החתם סופר משיב, שבאור כשדים לא עלה בידו לשכנע את הגויים לעזוב את גילוליהם, ולכן הלך בדרך המחאה, המלחמה, שילמדו בעל כרחם. אולם כשבא לארץ כנען, הקב"ה הבטיח לו "ואגדלה שמך", הוא יתפרסם כאיש אלקים, כמעניק ברכה, כאן כבר יש לו השפעה, וכאן אין המקום להתגרות ולעשות מלחמה, אלא לקרא בשם ה', לפרסם את שמו של בורא העולם, כמו שכתב הרמב"ן (יב, ח): " כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות". כאן לא היה מקום למלחמה, למסירות נפש, כי עיקר תפקידו היה ללמד ולשכנע, ואם יהרגוהו, יאבד את כל מה שהשיג.

 

גם בימינו, הדרך שהורונו רבותינו הוא להרבות תורה, ללמד את העם, שדרך זו עדיפה על דרך המלחמה, כפי שעשה אברהם אבינו. כך התבטא מרן החזון איש, שהחובה המוטלת עלינו היא להקים תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, ישיבה ועוד ישיבה, ואני מבטיח שכולם יהיו מלאים בתלמידים, ולא בהפגנות וכל שכן בזריקת אבנים נגד החופשיים, רק דרך זו תביא את השינוי ואת החיזוק ליראת שמים. החזון איש ניבא, וידע מה שניבא, הוא זרע בדמעה, הוא הקים תלמודי תורה במקומות שהיה נראה שאין כל סיכוי, וכיום אנו קוצרים את הפירות.