ברצוני להביע רעיון אחד בלבד בנוגע לפרשת תולדות הסוערת והגורלית, מתוך שפע העניינים החשובים והמשמעויות הגלויות והנסתרות הטמונות בה.

 

מדוע אהב יצחק כל כך את השדה ואת בנו עשו שהיה איש שדה?

 

אנו מוצאים את השדה לראשונה בנוגע ליצחק אבינו, בפרשה הקודמת, פרשת חיי שרה, כשרבקה מגיעה מחרן להינשא ליצחק, היא רואה את יצחק בשדה- "ויצא יצחק לשוח בשדה".  

 

בפרשת תולדות אנו שומעים שיצחק אהב את עשו יותר מבנו יעקב משום שהיה איש ציד, איש שדה. - "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ציד, איש שדה. ויעקב איש תם יושב אוהלים".

 

מאוחר יותר מבקש יצחק לברך את עשו לפני מותו ושולח אותו לשדה לצוד לו ציד ולהכין תבשיל. כולם זוכרים את השתלשלות המאורעות. רבקה מלבישה לבנה יעקב את בגדי החמודות של עשו כדי שהוא יביא לאביו את התבשיל הטעים למען יברכו את ברכת הבכורה . ואז מבקש יצחק מיעקב (שחושבו לעשו) להתקרב ולנשקו. יעקב עושה זאת ואביו יצחק אומר: "ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'". אנו גם יודעים שיצחק אינו רק רועה צאן אלא הראשון מבין האבות הזורע בשדות וקוצר יבולים מבורכים מאת ה'. 

 

מה פשר אהבתו זו של יצחק לשדה?

 

נראה לי שיצחק שעבר חוויה קשה מנשוא משנעקד על ידי אביו להעלותו קורבן עולה לה'.

 

(מספר פרושי חז"ל מתייחסים לחוויה קשה זו שעבר) היה זקוק למרפא של מרחבי השדה הפתוחים, שיש בהם שפע של מרחב, חיוניות עצומה מכל הגוונים והצבעים הטמונים בפרחי הבר, העצים וחיות השדה. גם הצלתו של יצחק מן העקדה באה לו מן האייל שנאחז בסבך.

 

וכך השדה על שפע גילויי החיים המפכים בו, הפך להיות סמל בנפשו של יצחק לאהבת ה' שאינה דרך פחד וחרדה, אלא דרך שמחת החיים והיצירה החופשית. מכאן שמובן מדוע חז"ל פרשו, שיצחק שיצא לשוח בשדה, יצא להתפלל בשדה, ואף התקין בה את תפילת מנחה. 

 

אותו חופש סוער, חיוני מדיף ריחות ברכת ה', מצא יצחק בבנו עשו, ועל – כן אהבו אהבה יתרה.