מספרת התורה, שכאשר יצא יעקב מבאר שבע, עוצר יעקב ללון.

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא".

כותב רש"י: וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עסוק בתורה. (רשי מתקשה בלשון הפסוק, מה מוסיפות המלים "וישכב במקום ההוא").

 

דברי רשי תמוהים.

א. הלא רבקה שלחה אותו לחרן, מדוע אפוא סטה מנתיב הליכתו והתעכב בבית עבר שנים כה רבות?

ב. הלוא כל חייו עסק יעקב בתורה כפי שהתורה מכנה אותו יושב אוהלים. מדוע אפוא מציינת התורה דוקא את השנים ששהה בישיבת שם ועבר?

 

נשים לב שעד אותו יום שנשלח לחרן, ישב יעקב - איש תם- באוהל ועסק בתורה. איש לא הפריע לו ללמוד תורה ולהתעלות בעבודת השם. והנה עתה נצטווה על ידי הוריו לצאת אל בית לבן הרשע.

 

יעקב מבין שמעתה ואילך חייו משתנים. יעקב חרד מהמחשבה שהוא עלול להתקלקל מעצם הישיבה בבית אותו רשע. כדי שלא יינזק בבית לבן, הוא מבין שהוא חייב להכין את עצמו. עליו לסטות מנתיב הליכתו, להיכנס לבית המדרש של עבר.

 

מדוע דוקא לישיבה של עבר? למה שלא ילמד תורה אצל אביו יצחק?

התשובה היא שעבר - (נכדו של שם) חי בדור הפלגה, ונשאר בצדקו למרות שהיה בדור של רשעים.
שני דברים למד יעקב בישיבתו של עבר.

א. ככל שישקיע יותר בתורה, כך ייקל עליו להתגבר אחר כך על יצרו בבית לבן. לכן בכל י"ד השנים לא ישן, אלא עסק בתורה ביום ובלילה. רק לאחר י"ד שנים במחיצתם, כשחש שעתה הנו מחושל דיו, יצא להמשך דרכו - לחרן.

ב. דבר נוסף למד יעקב שם, כיצד להתנהג עם הרשע. יעקב ידע שלבן ירמה אותו פעם אחר פעם. כיצד אפוא יש להגיב לרמאותו?

אפשרות ראשונה: להשיב לו כגמולו. אם לבן ירמהו באחת, ירמהו יעקב בכפליים. אפשרות שניה: לא להיגרר אחרי לבן ולא להשיב לו. לכבוש את יצרו ולהמשיך לנהוג בדרך הישר.

 

יעקב ידע שהאפשרות הראשונה להשיב ללבן כגמולו, היא מדרון חלקלק. במשך הזמן יהפוך אף הוא ל"לבן". לכן בחר בדרך השניה ולעולם לא לרמות, אף לא בשם הצדק. גם לאחר שלבן החליף את רחל בלאה, נאמר: "ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות".  רש"י: "אחרות" הקישן לראשונות. מה ראשונות באמונה, אף אחרונות באמונה.

 

יעקב נזהר כל כך מגזל של לבן, שבמשך כל השנים ששהה בביתו לא נטל ממנו מאומה. יעקב אומר ללבן בסיום הפרשה "כִּי-מִשַּׁשְׁתָּ אֶת-כָּל-כֵּלַי, מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי-בֵיתֶךָ--שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ; וְיוֹכִיחוּ, בֵּין שְׁנֵינוּ". מדרש רבא: א"ר סימון: בנוהג שבעולם, חתן שדר אצל חמיו, אפשר שלא להנות אפי' כלי אחד, אפי' סכין אחד? ברם הכא: "מששת את כל כלי", אפי' צינורא (מחט) לא מצאת! וכך נותר יעקב בתמימותו – בשלמותו.

 

אם כן, גדולתו של יעקב אבינו בפרשת ויצא היא דוקא בתמימותו. יעקב, עמוד האמת, עמד בנסיון הגדול, להיות איש האמת בביתו של לבן הארמי.

 

בימים הנוראים, עומדים אנו בתפילה ומבקשים: "בזכות התם יוציא היום לצדק דיננו". כלומר בזכות יעקב התם, יוציא אותנו הקב"ה זכאים בדין. עתה נוכל להבין את הזכות הגדולה של יעקב "איש תם".

 

הערה: נשים לב, שיש הבדל בין משמעות המילה "תם" בלשון התורה, לבין ה"פראייר" בסלנג העכשוי. אמנם יעקב אינו מרמה את לבן בחזרה, אבל בודאי שהוא מנסה עד כמה שניתן להציל את עצמו מליפול ברמאויותיו של לבן. הוא מוסר לרחל סימנים כיון שהוא חושד שלבן יחליף אותה בלאה.