שאלה של נצח: מה בין עשיו ליעקב | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

"ויצו אותם לאמר, כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה"  [בראשית לב].

 

לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. [רש"י].

 

"אינך כדאי לשנא אותי", אומר יעקב אבינו, אך דבריו אינם מובנים, נניח שלא נתקיימה בו כלום בכך יש להרגיעו, הלא סוף כל סוף קיבל יעקב את הברכות ולא עשו? הלא סוף כל סוף זעק עשו זעקה גדולה ומרה? כך מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי'.

 

ובכלל, מה עם זרעו של יעקב? הקיים פקפוק כל שהוא בהתקיימות ברכותיו של יצחק?

אלא שזהו עשו!

 

שני דברים מאפיינים אותו.

העולם הזה, החיצוניות, ה"שר וחשוב". התדמית כלפי חוץ.  

 

ודבר נוסף אך עיקרי מאד: ה'עכשיו', ה'היום', מי חושב על מה שיהיה בעתיד, כל מה שמעניין הוא הנראה לעיניו והנראה עכשיו.

 

יעקב הוא זה הדואג למהלך הדורות, לבנין כלל ישראל, להקמת שבטי י-ה.

 

את עשו, כל אלו לא מעניינים. את עשו מעניין רק עצמו. הוא אינו מקים 'שבטים', אינו דואג לבנין של עם.

 

זהו שאמר יעקב, אמנם קיבלתי ברכות, אך כלום נראה הנני כ'שר' כ'חשוב'? עשו יצא לדרך עם ארבע מאות איש עמו, נניח כי היו מלאכים ממש. ליעקב לא היה מלבד משפחתו ,אף לא אחד, גם לא מלאך.

 

עשו מפגין 'שרות' ו'חשיבות'.

ליעקב כל אלו זרים.

 

רק ליעקב ולשבטיו, ישנם בנים עובדים ועמלים בגידולם, לא רק מבחינה פיזית קיומית, אלא מן הבחינה האידיאולוגית תורתית.

הראיתם אצל עשו ובניו בכל הדורות ובכל מקום דאגה לאידיאולוגיה של בניו?

לא ולא, אמנם ראינו במשך הדורות מסעי צלב מסיונרים, אך כל אלו מלחמות הנה. מגמת השתלטות, רוע לב ושנאה.

 

אדרבא יעטפו זאת באידיאולוגיה: יעשה הבן כרצונו, אנו כן יאמרו, מביאים אותו לידי גדלותו ובגרותו הפיזית, אבל את מהלכיו האידיאולוגיים יקבעו המה עצמם...

כך כל ה'עשוים' למיניהם. גויים ואף אלו ההולכים בדרכם.  

 

ליעקב לא די בגידולם הפיזי או הבגרותי, אף לא גדלותם השכלית. ליעקב מאד מאד איכפת מהלכיהם הרעיוניים האידיאולוגיים. מאד מאד איכפת לו כיצד יראו צאצאיו, האם יעקביים יהיו ישראליים, או שמא חיקוי זול של עשו ומרעיו?

כדאי מאד לשים לב. לבעלי חיים יש אמנם צאצאים. קיימת גם דאגה במדה מסויימת לקיומם. האם תלחם עבור פרי בטנה עדי תמציא לו טרף בימיו הראשונים, או בשבועותיו או אפילו ברגעיו או בחדשיו, אבל לאחר שיש בהם בצאצאיהם הכח והאפשרות לנהל חייהם הקיומיים לעצמם, שוב אין הבעל חי מכיר את צאצאיו ולא צאצאיו מכירים אותו.

כך הזבוב והיתוש והחיידק, כך האריה הדוב הפיל הנמר והחתול, כך בדיוק.

 

בני אדם דואגים יותר, אבל באותו מהלך, עד כי יוכלו לפי דעתם לקיים את עצמם - בני אדם עשויים.

 

היעקביים הישראלים, אינם כן. עד לטיפת חייו האחרונה ידאג לצאצאיו, גם עד לטיפת חייהם האחרונה של צאצאיו ולא רק לצאצאיו אלא לצאצאי צאצאיו עד עולם. זהו טבעם וטיבם של היעקבים, הישראלים.

 

לחתולים וליתושים אין נכדים. גם לעשו נכדיות קלושה. לכלל ישראל ישנם נכדים נינים עד נצח עד עולם.

 

יעקב תפס זאת ידע זאת למד זאת, לכן אמר לו את הנקודה - צאדרבא ,כך אמר, אין לך להצטער על עצם הברכות, שכן רואה הנך שעיקר מטרתם וכיוונם הוא לעתיד לנצח, מה לך ולנצח, מה לך עם גן עדן, כבר מזמן חילקנו בינינו את העולם כולו [כפי שמובא במדרש]?  עוד מבטן אם, קיבלת אתה את העולם הזה - על ה'שר' ו'החשוב' שבו, ואני את העולם הבא על העתיד ועל הנצח שבו.

 

זהו עשו וזהו יעקב.