"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו"

מובא במדרש רבה, אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו'. יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, שנאמר "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר בתהילים "אוכיחך ואערכה לעיניך" על אחת כמה וכמה!

דברי המדרש צריכים ביאור: א. איזו תוכחה יש בדברי יוסף, הרי רק אמר "אני יוסף העוד אבי חי"? ב. מדוע יום הדין ומהו יום התוכחה? ג. מדוע יום הדין קודם לתוכחה? ד. מה הפירוש שהתוכחה (לכל אחד) לפי מה שהוא?

עוד צריך לבאר: א. מדוע יוסף שאל "העוד אבי חי", והרי מדבריהם על צערו של יעקב הובן שהוא חי? ב. מדוע האחים לא ענו על שאלתו והיא נשארה תלויה באוויר?

 

כשמטיחים באדם ביקורת באופן ישיר, תמיד ימצא תירוצים והסברים מפוקפקים לאופן התנהגותו. אך כשמתארים בפני האדם כיצד נראים מעשים אלו כאשר מישהו אחר עשה אותם, מיד ישפוט את עושה המעשים בכל חומר הדין.

דוגמא לתוכחה בצורה זו אנו מוצאים בדברי נתן הנביא שהוכיח את דוד המלך שלקח את אשת אוריה החתי, נתן הנביא סיפר לו על שני אנשים אחד עשיר שהיה לו הרבה צאן ובקר, ולשכנו העני הייתה כבשה אחת, והנה יום אחד בבוא אורח אל העשיר, במקום לקחת כבש מעדרו, חטף משכנו העני את הכבשה ושחטה לצורך הסעודה ויאמר דוד "בן מוות האיש העושה זאת"! אמר לו נתן הנביא, אתה האיש, מיד אמר דוד "חטאתי לה'".

בדרך זו הוכיח יוסף את אחיו. בדרישתו להביא את בנימין ואח"כ עלילת הגביע שנמצא בשקו, ודרישתו של יוסף שבנימין יישאר אצלו ואתם עלו לשלום אל אביכם, גרמו לאחים ובפרט ליהודה שיעץ למכור את יוסף, להסביר עד כמה עלול המצב לגרום אסון לאביהם, אמר להם יוסף "אני יוסף, העוד אבי חי"? [מדוע לפני 2 שנה כשמכרתם אותי, לא חששתם לצערו וכאבו של יעקב?] ולכן "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", אין תשובה – האחים הבינו את חומרת המעשה.

לעתיד לבוא יתנו לאדם בעצמו לפסוק את דינו ועל זאת תהא התוכחה "לפי מה שהוא" פסק, ולכן "אוי לנו מיום הדין" "אוי לנו מיום התוכחה", וזו כוונת הפסוק "אוכיחך ואערכה לעיניך" התוכחה לי מה שהאדם רואה את הדבר בעיני עצמו.

הנה למשל, אנחנו רגילים להשתמש במשפט: "אני רק בן אדם", "זה אנושי לטעות", ועוד כהנה וכהנה. אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, האם כשהחבר טועה זה גם אנושי? או כשמישהו אחר שוגה הרי הוא גם בן אדם, אנחנו כל כך סלחנים אליו?

אחים יקרים! הכל אדם רואה חוץ מאשר את נגעי עצמו. לכן כשאנחנו סלחניים לעצמנו, אנחנו יכולים לדמיין כמה היינו סולחים למישהו אחר על אותו הדבר. וכן להיפך, כשאנחנו מקפידים על מישהו אחר, נשאל את עצמנו האם היינו מקפידים כך גם על עצמו.

כך נוכל באמת לתקן את מידותנו. זהו דין אמיתי! זוהי עוצמתה של התוכחה!

שבת שלום!